חיים לאחר המות

מותמה קורה לאדם לאחר המוות? מה קורה לנשמה לאחר הפטירה, לעילוי נשמת אסף ורדי ז״ל בן זיוה, הרבה אנשים שאלו אותי השבוע מה קורה לאדם בפטירתו? אנסה בעדינות וברגישות ללקט לכם איזה תובנה בעל מנת לחזק את הלב באהבה מלב אל לב, הקב״ה מלא אהבה ורק אהבה באין סוף אהבה, יש לזכור לפני קריאת המאמר שיש אנשים שמבלבלים עצב עם געגוע, עצבות זה פרוד וגעגוע זה חיבור ולכן יש לכולנו געגוע לאדם נפלא ויקר ולא עצבות כי אנחנו מחוברים בלב כפי שכל העולמות מחוברים, יש תמיד קשר ישיר בין האדם לנשמה בעולם העליון קראו …

חלק א:
מיד לאחר יציאת הנשמה היא נתונה במצב של מבוכה קשה. באותה שעה, מהו המקור העיקרי אליו היא מכוונת את תשומת לבה? במה רצונה להתמקד יותר מכל? בגופה – רוב הבריות מזהים את עצמם עם גופם. קשה לה לנשמה להתנתק מהרגל מחשבתי שהיה תמצית חייה בימיה עלי אדמות. על כן נתונה היא בימים הראשונים לאחר עזיבתה את החיים – באובססיה כלפי גופה, שנפרד ממנה. הדברים מרומזים בדברי איוב: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כ).

תחושה זו קיימת במיוחד בטרם נקבר הגוף. הנשמה סקרנית לדעת מה יקרה לגופה. מצב זה הוא מפחיד ומקסים גם יחד. מצב, בו צופה האדם בסידורים וההכנות לקבורה. כאן טמונה אחת הסיבות לכך שהיהדות מלמדת אותנו לנהוג בכבוד – עד קצה הגבול – במה שנותר מן האדם. אנו יכולים לתאר לעצמנו מה גדול כאבה של הנשמה כשהיא רואה כיצד גופה – שזה עתה נפרדה ממנו – אינו מטופל כיאות.

לאחר הקבורה מתחיל הגוף להרקיב. התבוננות הנשמה בתהליך זה הוא בוודאי מפחיד ומכאיב גם יחד. התלמוד מלמדנו ש"קשה רימה למת כמחט בבשר החי" (שבת קנ"ב, א').
מצב זה מתייחס לענות של הנשמה ולכאבה בראותה את משכנה הארצי מתפורר והולך. המקובלים קוראים לתהליך זה בשם: "חיבוט הקבר". התהליך לעול להיות לנשמה נסיון הקשה מנסיון הגיהנום.

תהליך זה שונה מאדם לאדם. במידה שהאדם היה דבוק לגופו ולעולמו החומרי במשך ימי חייו עלי אדמות, כן תגבר – לאחר מותו – האובססיה שלו כלפיהם. כי עבור מי שהחומריות היתה בימי חייו חזות הכל, מהווה התפוררות זו של גופו נסיון מכאיב ביותר. לעומתו, בקוטב השני ניצב האדם שבימי חלדו השקיע את עיניו בצד הרוחני של החיים, אמנם, מבלי להפקיר את גופו וצרכיו, בהתאם לדרישת התורה.

אדם זה, יתכן שמיד עם מותו לא יהיה איכפת לו מה יעלה בגורל גופו. הוא ירגיש את עצמו טוב בעולם הרוחני אליו נקלע. עד מהר עשוי הוא לשכוח מעובדת קיומו כאן. זו הסיבה שהצדיקים אינם מוטרדים במיוחד מחיבוט הקבר. הלא מעולם, מעבר לנחוץ ולמתבקש, לא ייחסו חשיבות מיוחדת לגופם הארצי.

אם כן, ההתאמה לעולם הרוחני תלויה מאד בהכנת האדם בעולם זה. עיקר ההכנה תלויה בעשיית הטוב. לרבים מאתנו נראה המוות כנסיון מפחיד. הצדיקים, לעומת זאת, צופים קדימה לקראת עתיד בלתי נמנע זה. אם אנו מאמינים ובוטחים בחסדו האין סופי של האלוקים, כי אז אל לנו להתיירא מן המוות.

חלק ב:
שלושים יום לפני הפטירה מתחילה הנשמה להיפרד מן הגוף. בעלי רגישות רוחנית גבוהה מסוגלים להבחין בהתקרבות שלב זה. ידוע, שיש אנשים המרגישים שמותם מתקרב.

בשעת הפטירה עצמה, הנשמה רואה את הבורא. בזוהר הקדוש מובא: אין הנשמה יוצאת מהגוף, עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה, ואז בשמחה ובאהבה יוצאת הנשמה לקראת הבורא.

הזוהר הקדוש אומר: ברגע המיתה מורשה האדם לראות את הבלתי-נראה, ואז הוא רואה את קרוביו ואת ידידיו שכבר נמצאים בעולם הבא. הם נראים לו כפי שנראו בעולם הזה והוא מכיר אותם. אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא, הם מגלים אותות שמחה.

במותו, האדם עובר לעולם אחר, למימד אחר. אמנם, הנפש חסרה את הגוף, אולם יש לה מושג ברור על המתרחש בעולם הגשמי. האדם יודע כי הוא נפטר.

מדוע, איפוא, אנו בוכים ומתאבלים כאשר מסתלק אדם קרוב?

כדי להמחיש את הדברים ניתן דוגמה: קרוב קיבל באורח פתאומי ירושה, והוא נוסע לארץ רחוקה ועשירה. בשעת הפרידה נוהגים המלווים לבכות, למרות שלמעשה, אין לכך כל סיבה – שם יהיה לו הרבה יותר טוב! אם כן, על מה בוכים? על כך שזמן רב לא נתראה. מסיבה זו בוכים גם בלוויה!

מיד לאחר המוות מצויה הנשמה במבוכה גדולה. תשומת ליבה נתונה לגוף שבו שהתה עד עתה. רוב האנשים מזהים עצמם עם הגוף דווקא. לכן, קשה לנשמה לנתק קשר זה. כתוצאה מכך, בימים הראשונים היא נמצאת, כביכול, בשבי הגוף.

ספר איוב מזכיר זאת באומרו: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כב). תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר. הנשמה מזועזעת ממה שקרה לגוף. היא מבחינה באימה בתהליך של הטהרה ושל הקבורה. זוהי גם אחת הסיבות שבגללן מדריכה היהדות להתייחס אל הגוף בכבוד רב. ניתן לשער כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם תראה את הגוף, משכנה הקודם, נטוש, מופקר או מבוזה.

במשך שבעה ימים הנשמה נודדת הלוך ושוב מן הבית אל הקבר, ומבכה את גופה. באותם ימים נוהגים היהודים מנהג אבילות – לשבת "שבעה". במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר, מתייחדים עם זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.

צער זה של הנשמה אינו כאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו החרב. הגוף בעיקרו אינו מכשול הניצב בין הנשמה לבין הבורא. הגוף והנשמה בשותפות, ביחד, עברו דרך ארוכה. הם עברו את העליות והירידות בחיים. נוצר ביניהם קשר הדוק, ועל כך באה הבכיה.

חטאים מסוימים שעבר עליהם האדם בימי חלדו, מביאים את נפשו לאחר המוות לייאוש גדול ולמצוקה, והנשמה כמו מתעופפת מקצה אחד של העולם לקצהו השני. הפסוק וחכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם: "כף הקלע". זוהי תחושה נוראה, האדם חש כאילו הוא נזרק כמו כדור מצידו האחד של העולם לצידו השני.

בספר שמואל נאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל-א' כ"ה, כ"ט).

ידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה הגוף מתחיל להירקב בקבר. התלמוד מלמד שהרימות (תולעים) גורמות למת כאב, שמשווים אותו לדקירות מחט באדם חי. רוב הפרשנים סבורים שהכוונה היא לעינויים רוחניים לנשמה. הם נגרמים לה כאשר היא רואה כיצד בית חייה הולך ומתפורר.

חכמי הקבלה מכנים תהליך זה בשם: "חיבוט הקבר" – עונשו של הקבר. מה שמתרחש עם הגוף בקבר עלול להיות נורא מעונש הגיהנום.

בספר "נפש החיים" נאמר: "עונג הגיהנום איננו, בעצם, לא עונש ואף לא נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם. כל המעשים רשומים, והאדם מקבל את עונשו מן הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר על ידי מעשיו".

מצב הנשמה תלוי – קודם לכול – באדם עצמו. ככל שהאדם במהלך חייו היה תלוי ביתר שאת בגופו ובעול הגשמי, ייסוריו לאחר מותו יהיו מרים יותר. מי שבחייו היה מרוכז בצד החומרי של החיים, יתקשה – יותר מאחרים – לחוות את כליון גופו ואובדנו. לעומתו, מי שחי חיים רוחניים מעמיקים, חיי תורה, יכול להיות כמעט פטור מדאגה לגורל גופו. אנו יודעים שצדיקים אינם מודאגים כלל מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם הם השתמשו בגופם רק למען המטרה הרוחנית, שהועידה לו התורה, ולכן, המעבר לעולם הרוח הינו מעבר שאליו הם התכוננו בשנות חייהם, כאן, בעולם הזה.

לאחר שלושים יום עולה הנשמה עלייה נוספת. במשך שנים-עשר חודש הגוף עדיין קיים, ולכן, הנשמה יורדת אליו לפעמים. אולם אחרי שנה מתכלה הגוף, והנשמה עולה אל מקורה העליון.

חלק ג:
בזמן הפטירה הנשמה יוצאת מהגוף. אותו "אני" שאינו מוגבל בזמן או במקום, יוצא מההגבלה של הגוף שכבל אותו בתוכו. כעת הנשמה לא רואה דרך העיניים המצומצמות של האדם, לכן היא יכולה לראות מסוף העולם ועד סופו. הנשמה לא מוגבלת בטווח התדרים של האוזניים הגשמיות, לכן כעת היא שומעת הכל. הנשמה היוצאת מהגוף יוצאת מכל ההגבלות שלה ומקבלת כוח עצום ואינסופי לראות ולהבין את המציאות האמתית. ברגע אחד היא יכולה להבין את כל העולם ולהכיל את כל המציאות. כמו חלום שמתעוררים ממנו ואז ברגע אחד אנו יוצאים מהמצב של אותו החלום עם כל הדמיון ונכנסים למצב של מציאות,

פתאום אנו נזכרים מי אנחנו, היכן אנחנו נמצאים, מה אנחנו עושים כאן וכו'. למרות שלפני דקה כשהיינו בתוך החלום לא זכרנו כלום, היינו במצב לא מודע וחיינו בתוך מקום דמיוני רחוק, כעת אנחנו כבר אוחזים במציאות. בצורה דומה, כאשר הנשמה יוצאת מהגוף, אנו יוצאים מהמצב הדמיוני שבגוף ומתוך החלום של החיים, ונכנסים אל המציאות האמתית של עולם האמת. כעת הנשמה צריכה לתת את הדין על כל מעשיה בעולם. הרי היא לא הגיעה לעולם סתם כדי להעביר את הזמן וליהנות. היא באה לעולם כדי לבצע שליחות מסוימת וכעת צריך לבדוק אם היא ביצעה את תפקידה כראוי. על כל המצוות שעשתה היא מקבלת שכר, ומכל העבירות שעשתה היא מתנקה על ידי תקון. הקדוש ברוך הוא לא רוצה לנקום בנו חס ושלום. הוא אוהב אותנו ובוודאי לא רוצה שנסבול. אלא שלטובתנו, בגלל שכעת אנו מלוכלכים, יש צורך להתנקות. כאשר אנו מחנכים את ילדינו, אנו בוודאי לא עושים זאת מתוך רוע לב ונקמנות. אין לנו כל כוונה לגרום לסבל לילדינו, אלא שדווקא מתוך האהבה שלנו אליהם אנו רוצים לעזור להם ולחנך אותם ללכת בדרך טובה.

על ידי התקון אנו מנסים ליישר את ילדינו. כך גם התקון שמביא השם יתברך, בוודאי הוא לא נותן לנו עונש סתם כדי להתעלל בנו, אלא כדי לנקות אותנו שנוכל לצמוח ולהתעלות למקום גבוה יותר אליו היינו צריכים להגיע. מובן שהדרך הכי טובה לצמוח היא ללכת בדרך ישרה בעולם הזה, כמו ילד שמתנהג כראוי וכך אין צורך להענישו. אך אם לא הצלחנו ללכת בדרך ישרה ולא הגענו לאן שצריך, אז התקון עוזר לנו להגיע לאותו מקום גבוה אליו לא הצלחנו להגיע קודם לכן.

חלק ד: איך לעזור לנפטרים?
כדי למתק את הדין ולזכות לשכר גדול יותר ולעונש מועט יותר, הנפטרים זקוקים לכמה שיותר זכויות וכמה שפחות עבירות. המצוות והזכויות שהשיגו קידמו אותם לתכלית ולמטרה אליה היו צריכים להגיע, בעוד שהעבירות שעשו הרחיקו אותם. אמנם מה שהם עשו בחייהם כבר מאחוריהם וכעת את הנעשה אין להשיב. אך עם זאת, העולם הזה ממשיך להתקיים וישנו רושם שהנפטרים משאירים מאחוריהם. בעזרת אותו רושם אפשר להמשיך להתקדם לכיוון המטרה גם לאחר הפטירה.

אילו אותו אדם לא היה בא לעולם מלכתחילה, העולם היה נראה אחרת ממה שהיום. כלומר, יש השפעה על העולם שהנפטר השאיר גם לאחר שהלך לעולמו. לכן גם לאחר פטירתו מהעולם, כל מה שהביא לעולם וממשיך להתקיים, מביא לו עדיין זכויות כאילו הוא בעצמו נמצא בעולם וממשיך לחיות. כך יוצא שאם למשל אדם מתקרב לקדוש ברוך הוא בעקבות פטירה של אדם קרוב, כל מעשיו הטובים בעקבות זאת הולכים גם לזכות הנפטר מכיוון שהוא הביא את אותם מעשים טובים לעולם. הרי רק בזכות הקרבה שלו לנפטר ובעקבות פטירתו הוא הגיע לזה.

עיקר ההשפעה שמשאירים זה הילדים והמשפחה והחברים של הנפטר, שהרי אילו לא היה בעולם, לא היה מביא אותם וכך לא היה להם קיום. יוצא שהקיום של ילדיו משפחתו וחבריו מגיע ממנו. כך שאם ילדיו מקיימים מצוות, נמצא שכאילו הוא בעצמו מקיים אותן. שהרי רק בזכות הקיום שהוא נתן לילדיו כשהביא אותם לעולם, הם יכולים כעת לקיים מצוות. לכן הכל הולך לזכותו. מצד שני, גם כל עבירה וקלקול שהגיעו בגללו לעולם חס ושלום מגיעים לחובתו. לכן חשוב מאוד לבנים ולבנות של הנפטר לחטוף מצוות הבאות לידם ולהימנע מעבירות אליהן התרגלו. כל דבר קטן שיהיה אפשר לקבל לעילוי נשמת ההורה יעשה רעש גדול בשמיים ויגדיל את זכויות הנפטר. אחד הדברים החשובים והידועים הוא עניין אמירת הקדיש.

אחת המצוות הגדולות ביותר היא קידוש השם ברבים, וכאשר אומרים קדיש במנין, מגיעים לזכות הזו של קידוש שם שמיים ברבים. נוסח הקדיש לא מיועד לאבלים, שהרי לא מוזכר שם כלל עניין האבל. אלא שמעלת הקדיש היא גבוהה, כי אנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא ברבים ומקדשים את שמו, לכן כדי לזכות את המעלה העצומה הזו לנפטר, חשוב להשתדל באמירתו. עם זאת, חשוב להבין שעם כל המעלה העצומה של הקדיש, חשוב יותר לקבוע זמן ללימוד תורה, שלימוד תורה מביא לידי מעשה והוא נושא פירות בנוסף לקרן. כפי שאומרת המשנה אותה אומרים בתפילה בכל בוקר: "ותלמוד תורה כנגד כולם". לנשים יהיה חשוב מאוד לקבל על עצמן ענייני צניעות שונים, כל אחת לפי דרגתה. עניין הצניעות הוא אחד הדברים החשובים ביותר לנשים והשכר על זה גדול מאוד ובוודאי יעשה נחת רוח לנפטר. ככלל, כל עבירה שנימנע ממנה בזכות הנפטר וכל מצווה שנעשה בזכותו, כל אלו יקנו לו סנגורים רבים בשמיים ויעזרו לעלות את נשמתו למקום גבוה בעזרת השם.

אלא כל מה שמגיע לעולם דרכו נזקף לזכותו. כך למשל אם הנפטר לימד מישהו תורה, וכעת אותו אדם מלמד בזכותו לאחרים, הזכויות שלו מגיעות גם לנפטר. אם הוא הסביר למישהו את חשיבות הנחת התפילין וכעת אותו אדם מניח תפילין בזכותו, בכל פעם כזו נחשב לנפטר כאילו הוא בעצמו מקיים מצוות הנחת תפילין. כך ההשפעה היא לדורות, כי אדם שחוזר בתשובה ומחנך את ילדיו בדרך התורה, גם הצאצאים של הצאצאים שלו בעוד מאות שנים יוכלו להביא נחת רוח לנפטר שעזר לאותו אדם לחזור בתשובה, שהרי הכל נעשה בזכותו. כל אדם משפיע המון על סביבתו גם אם לפעמים הדבר לא נראה לעין. כל אחד מושפע מחבריו ומסביבתו וכך יוצא שלכל נפטר בוודאי יש זכויות רבות שיכולות להגיע אליו הרבה לאחר פטירתו, לפעמים רק מאיזו מילה טובה שאמר פעם או מעזרה קטנה שנתן למישהו, אפילו מבלי שייחס לזה חשיבות.

מכאן כל אדם ילמד כמה חשוב להתייחס יפה לזולת, לקרב יהודים לתורה ומצוות ולעשות חסד, כך שכל אלו יבואו לזכותנו אחרי 120. מכאן גם נבין שכל אדם יכול לעזור לנפטרים על ידי קיום מצוות ומעשים טובים לזכותם. כדאי לקיים מצוות שונות ובעיקר לימוד תורה, ולציין שזה לעילוי נשמת הנפטר. בצורה שכזו, יוצא שאנחנו מקיימים את אותן המצוות בזכות הנפטר וכך הזכויות נזקפות אליו. כך שאמנם אותה נשמה יקרה נפטרה מהעולם כיוון שאין לה עוד צורך בו, אך עם זאת אותה נשמה ממשיכה לחיות ולהתקיים בעולם האמת. בנוסף, כל תכלית העולם היא לצמוח ולהתעלות על ידי קיום המצוות, לכן כאשר מי שחי בעולם ממשיך לזקוף זכויות לטובת הנפטר, זה כאילו שהנפטר ממשיך לחיות ולקיים מצוות גם בעולם הזה. לכן כשנתבונן לעומק על הדברים, נוכל לזכות לראות שיקירינו ממשיכים לחיות. שנזכה לאהבה אמן

 

 

 

  

One thought on “חיים לאחר המות”

  1. שלום לך, שמי גיל גולדברג. אשמח לדעת שם כבודו. פונה אליך בחקירת/קריאת הנושא של תופעת התמזגות נשמה אל גוף. מה המקורות ביהדות הגו בנושא הזה? התוכל להפנות אותי להמשך קריאה? במקביל אשמח לקרא את השגותיך מהירהוריך בנושא ומלימוד שלך מחכמים שקדמו לנו. בתודה מראש, מברך אותך, גיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים



תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>