ראש השנה בפנימיות

ראש-השנהראש השנה מתקרב ובא, וודאי שהוא חג חשוב לעם ישראל, כחלק מסדרה של חגים: ר״ה, יוה״כ, סוכות ולאחמ״כ שמיני חג עצרת. חגי ישראל הם מעין מסע בזמן בנפש האדם, כאשר האדם צריך לנוע בנפשו ממצב למצב בגלגל השנה, כך שמתקן עצמו בגלגל הספירלה כל פעם יותר ויותר, כך שמתקן את הקשר בינו לבין בוראו. כיצד אדם קובע מה נכון או לא בחייו? מה שמקרב אותו לבורא הוא נכון, מה שמרחיק אותו אינו נכון.

הבריאה נבראה ע״י הבורא, אך לא ייתכן שהבורא ברא דבר בלתי שלם. וצריך לכן להביא מהי השלמות של הבריאה, שבר״ה הוא יום הולדתה. שלמות הבריאה היא שלמות תלויה, ושלמות הבורא היא שלמות בלתי תלויה. (יש עוד גם לדון מזה, מדוע האמונה שהבורא הוא שלם בלתי תלוי צריכה להיות אמונה ראשונית של היהודי).

ר״ה מפגיש אותנו בכל שנה מחדש עם צד הבריאה, וצריך האדם לראות מה הוא עושה עם בריאה זו. תפקידנו הוא להדביק את הבריאה לבורא. מהי דבקות זו? פירושה לא ״זהות״, כפי ששמעון זהה לראובן, אלא דבקות של אהבה היא צורה משותפת. זה נקרא בחכמת הקבלה ״השוואת צורה״. אולם תחילה צריך לקבל שר״ה, שהוא התחלה של משהו בעולם, מפגיש אותי עם מציאות שאני פוגש את רצוני העצמי, את ה״אני״ שלי, כדבר נפרד. וזהו כמו שאדם רואה את ידו או אחד מאבריו כדבר נפרד מגופו, וצריך לחברו שוב כי אחרת יהיה נמק.

כל דין נמתק בשורשו

בכל מציאות כזו של מסע בזמן בנפש האדם יש את המציאות, ויש את העבודה שצריך לעשות באותה מציאות. המציאות בר״ה היא שמתעורר דין חזק, וזאת משום שבר״ה נברא העולם. אולם זהו דבר מסוכן, כאשר מתגלה הבריאה כמנותקת מהבורא, והרי אין אפשרות שתהיה מנותקת, כגון גוף בלי ראש, שאחרת לא תהיה לה כל חיות. אלא מה שצריך א״כ לעשות הוא לחברה שוב לראש. ולכן יוצא כרוז ואומר: ״התקינו כסא הדין״ וגו׳.

יש מושג שאומר ״כל דין נמתק בשורשו״. לכאורה, אדם מרגיש עצמו כדבר נפרד, ורק הוא יכול לקרוא לעצמו ״אני״ ואף אחד אחר אינו יכול לעשות זאת. כיצד א״כ יחבר אני זה לבורא? יש ״פטנט״ מאד פשוט – להמליך את המלך עליי כסומא ההולך אחר הפיקח. ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״. האדם בעצמו לבד הוא כגוף, וצריך ללכת אחר הראש. בר״ה אנו רוצים להמתיק את הדין, וכל דין נמתק בשורשו. לכן, את הדין הזה, שהוא האני הפרטי של האדם, אפשר להמתיק ע״י חיבורו לשורשו, שהוא הבורא.

המקום בו יכולים להתחבר לבורא הוא בתודעה שמעבר לעוה״ז, אך צריכים לקרוא בקול גדול שאנו רוצים להתחבר לשם. לכן לוקחים שופר, המחבר אותנו מהמקום הצר, שהוא אנוכיותנו והרגשת הפרטיות, אל המקום הרחב, המייצג את רוחב הלב ומדת ההשפעה של הבורא ית׳. לכן קוראים אנו לבורא ומבקשים לצאת מאותו מקום צר אל מקום רחב. ולכן שופר הוא מלשון ״שופרא״ (יפה, או להשתפר). בכך אנו מקבלים על עצמנו שאנו רוצים להמליך עלינו את הבורא כמלך ולהתחבר אליו.

המשך התיקון

בעשרת ימי תשובה לאחמ״כ, בכל יום מתגדל הרצון ובכל יום גדל יותר, ותהליך זה נק׳ ״נסירה״, בדיוק כפי שננסרה חוה מאדם הראשון. וכך עד שנגיע ליוה״כ.

א״כ, אנו רואים עד כמה צריך האדם להתפעל מהתורה, שמכוונת אותנו בתהליך הנפשי, ולראות עד כמה הדריך אותנו הבורא בתהליך הנפשי שעלינו לעשות. ולכאורה, לאדם המחפש רוחניות, שישאל ״מדוע דווקא היום צריך אני לתקוע בשופר? וכי לא בכל יום צריך אני להתחבר לבורא? מדוע דווקא בזמן זה יש הכוח הקוסמי להדבק בבורא״? התשובה היא שאיננו יודעים איך ומדוע, אולם אנו מברכים ״מקדש ישראל והזמנים״. ואכן כך, ישנם זמנים המהווים מציאות קוסמית המאפשרת תיקון לנפש, כפי שרואים שישנם זמנים מיוחדים בהם מרגישים שונה (וכמו שידוע בעולם שבלילות ירח מלא לדוגמא ישנה התרגשות גדולה וכו׳ בזמנים שונים).

א״כ, ביום זה של ראש השנה, שהוא שורש הרצון, אותו דין בשורשו, שם אנו רוצים כבר לתקן את הרצון הזה, כך שכאשר יגדל אינו יצא לנפרדות. ולכן אנו תוקעים בשופר, ומבקשים להמליך עלינו את הבורא כמלך, היות וכל דין נמתק בשורשו.

מרכבת החג

לכל חג ישנה מרכבה מסוימת. המרכבה היא בחי׳ ״רכב״ המעביר אותנו ממצב למצב. ישנם ג׳ רגלים כנגד קו ימין, שמאל ואמצע. ר״ה כנגד קו שמאל (יצחק), פסח כנגד קו ימין (אברהם) ושבועות כנגד קו אמצעי (יעקב).

לפיכך, המרכבה ביום ר״ה היא יצחק. המציאות הקוסמית הקיימת היא גילוי הרצון בשורשו, והעבודה שצריך לעשות במציאות זו היא הכפפת הרצון למלכו של עולם.

המזל בזמן זה הוא מאזניים, דהיינו הבחירה המוטלת על הכף: האם לבחור להיות דבוק בבורא, דבקות הפרט בכלל, או שמא אם לא יבחר, יימשך הוא כטבעו הרגיל לנפרדות, שמשמעותה מיתה היות ואותו פרט מתנתק מהכלל.

אם כן יש לשאול, האם מותר שאותו פרט יגדל ויגיע להרגש השתוקקות חזקה? התשובה היא שכן, אולם בתנאי שיעשה זאת באופן שיהיה קשור לבורא. אנו רואים שלכל אדם ישנו ״יום הולדת״. לכאורה יום הולדת אינו חג יהודי בכלל, אלא פרעה חוגג יום הולדת. אלא יום ההולדת יכול להיות דבר חיובי, בתנאי שבזמן זה עושה האדם את העבודה הנצרכת כדי להתחבר לבורא. ואז אם הפרט מגדיל את פרטיותו, אך מתוך רצון להתחבר דרך כך יותר לבורא – זהו טוב.

לכן, בזמן זה עלינו לשאול: ״לאן אני רוצה לקדם את האני שלי״? ישנם מאוויים כלליים כמו למשל שהאדם רוצה להיות יותר אוהב, יותר משפיע וכו׳, וישנם גם מאוויים פרטיים יותר למשל כמו ״אני רוצה להיות עורך דין״, ״אני רוצה לקנות דירה״ וכו׳. המאוויים הפרטיים יכולים להיות דבר טוב רק אם הם יבואו לטובת הכלל, אולם אם יבואו רק לצורך סיפוקי האישי ופרטיותי, הם דבר שאינו נכון.

המתקת הדין

אומר הזוהר הקדוש, ״אין לבוא אל המלך, אלא ברשות השכינה הקדושה״. לכאורה רוצים העולם לפעול במעין ״קפיטליזם״, דהיינו שכל אחד יפעל כפי רצונו לצורכו עצמו. אולם אין זו דרך היהודי. בראש השנה עלינו להמתיק את הדין, את אותה נפרדות. כיצד? ע״י שאקבל על עצמי לוותר על פרטיותי ולהביאה לשמש את הכלל. זאת עושה היהודי ע״י תקיעת שופר, המוציאה את האדם מהמקום הצר אל המקום הרחב, אל ההשפעה, אל הכלל.

אם בזאת נצליח בר״ה, נוכל לרשום עצמנו ולומר ״אני רוצה להיות צדיק, אני רוצה לבוא לאהבה״. ע״י כך שאדם ממליך על עצמו את הבורא, בזה תלויה המתקת הדין, הרצון הפרטי. ובזה יבוא לאחמ״כ להמשך התיקון הנצרך במועדים הבאים. הסולם, חג שמח

  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים



תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>