(בראשית) חיי שרה \ מאמר

חיי שרהישנן ב' דרכים בהם האדם ניגש לקב"ה או לרבו. א. כספונסר. ב. כלשכת עבודה. על האדם לגשת לקב"ה או לרבו כלשכת עבודה. רוב בני אדם מעדיפים את האפשרות הראשונה, דהיינו לפנות לקב"ה כספונסר. 

לפני שנענה על השאלות, חייבים אנו, להזכיר לעצמנו, שאנו מחפשים עבודה. הגישה הנכונה צריכה להיות, הגעה להחלטה, שאנו רוצים יותר עבודה, או רחבה יותר או עמוקה יותר. זאת נצליח לעשות, רק אם נפנים את העובדה, שהתורה מדברת אודותינו. שהנפשות הפועלות בסיפורי התורה, הם חלק מאתנו. 

נבחן עצמנו בשומענו או בקוראנו את סיפור פרשת השבוע, האם נפשנו נמצאת בערגה להתרחשויות הסיפוריות או בכיסוף לנולד ממנו, לקשר פנימיותנו אליו? 

היות שהחיצוניות היא היותר מורגשת לאדם, נמשכת נפשו של האדם לחיצוניות. כאשר האדם רוצה לפעול באופן של עבודת נפש, כאדם פנימי, עליו לפעול לא רק את המורגש באופן חיצוני, אלא את מה שידוע לו, שהיא פנימיותו. על האדם לפעול את רצונו הנפשי. כאשר אדם פועל באופן זה, יכול הוא לגלות את רצונותיו הפנימיים כמהנים יותר, כחשובים יותר מרצונותיו החיצוניים. בהיות האדם מודע להבנה זו, עליו לחפש אף בתורה הקדושה לא את סיפורי התורה החיצוניים, אלא את הקשר הנפשי שלו לפנימיות הדברים. על האדם לזכור, שהוא פנימיות ולא חיצונית. החיצוניות היא רק מקום עבודה וככזו עליו להתייחס אליה. 

היכן האדם מחפש את תוצאת עבודתו? 

עבודה צריכה להוליד תוצאה. אם התוצאה בפנמיות , זו עבודה פנימית. אם התוצאה בחיצוניות זו עבודה חיצונית. כעת כל אחד יכול לבדוק את עצמו, לשם מה הוא פועל את מסגרת חייו הכללית. האם כדי לחיות מבחינה חיצונית, או כדי לחיות מבחינה פנימית? האם העיקר הבריאות החיצונית או העיקר הבריאות הפנימית? מה הם החיים לגבינו? האם זה שאנו נושמים ואוכלים או שאנו מקושרים לעניינים רוחניים בנפשנו פנימה? 

אל לו לאדם לתת תשובה מיידית, שהפנמיות חשובה לו, אם לא כך הדבר. אם אדם הגיע להכרה, שהפנמיות צריכה להיות לו חשובה, טוב יותר, שידע, שהיא לא חשובה לו, מאשר שישקר עצמו ויאמר שהיא חשובה לו ובכך יטמון ראשו כבת יענה. הצורך לפעול, כדי לשפר, מחייב את האדם לראות את הצריך שיפור. לאדם המחפש אמת, אל לו לפחד מביקורת. כעת נשאל שוב. 

היכן אתה מחפשת את תוצאת עבודתך? 

הרי לך דרך לבדוק את נכונות תשובתך לעצמך. 

כמה חיצוניות אתה מוכן לשלם כדי להיות בריא? נקוב נא לעצמך בסכום כספי, או בזמן שהינך מוכן להשקיע בכך. 

כמה חיצוניות אתה מוכן לשלם כדי להיות רוחני? נקוב נא לעצמך בסכום כספי, או בזמן שהינך מוכן להשקיע בכך. 

אם תתחכם נפשך לומר, שהרוחני אינו וודאי, תשאל את עצמך, כמה פעמים בני אדם מוכנים לשלם על ניתוחים לא וודאים, כדי להציל את נפשם. ראה זה פלא, בעניין הרוחני אנשים מבקשים וודאות מלאה, לפני שהם מוכנים להשקיע דבר מה. מדוע? הפנמיות אינה מורגשת, החיצוניות מורגשת. 

האדם מחפש הרגשה, אך ראוי לחפש הרגשה של אדם ולא הרגשה של בהמה, שאחרת האדם שבך יזעק חמס בתוכך, עד שבלית ברירה תמאס אתה עצמך, בעצמי שבנית, בעצמי החיצוני. אז תבקש נפשך את האתמול, שכבר לא יכול לשוב ואם עדיין לא תשוב לפנימיותך, תבקש נפשך לזרז את המחר האחרון שלך. 

יהודי יקר, אדם נעלה, האמת מוגשת לפתחנו, אל לנו לרדוף אחר התענוגות המידיים, החיצוניים. נבקש את האדם, הנמצא בתוכנו, כי אינו מגולה לעיניים החיצוניות, או אז נמצא כף זהב מלאה קטורת. נהיה בני אדם, נהיה יהודים. במבט כזה האדם צריך ללמוד, לקרוא, לחשוב, לחיות. אז בעיניים אחרות יהיה מבקש, בעיניים אחרות גם יהיה מוצא. כי כאשר אדם מוצא גם אז אינו בטוח, שזה מה שרצה. לעיתים אינו יודע אפילו מה לחפש. 

שאלה א' 

מה שונה מיתתה של שרה, שמוזכרים חייה לפני מיתתה, מה שאין כן בשאר נשות התורה? וכן מהו קריית 
ארבע היא חברון בארץ כנען? מיתתה של שרה אינה כמיתת שאר נשות העולם. שרה הייתה גופו של אברהם. שרה היא הגוף ואברהם הוא הנשמה. שרה היא החומר, כלי המעשה ואברהם הוא הצורה, הכוונה שבמעשה. כאשר מתה שרה, מתה האפשרות לפעול את מידת החסד שבעולם. מספר המדרש, כאשר שמעה שרה על עקדת יצחק, פרחה נשמתה. אמנם רוב המפרשים מצביעים על חוסר יכולתה לעמוד במצב רגשי טעון זה של לקיחת בנה יחידה, שכל כך צפתה לבואו תשעים שנה. ננסה לראות זאת יותר בפנמיות. 

על פי הזוהר הקדוש נלמד, ששרה לא מתה על ידי מלאך המוות, כפי רוב בני האדם. לאחר ששמעה שרה על עקדת יצחק, הבינה, שמה שצריך לשלוט עתה בעולם, הוא תיקון השמאל. שרה הביאה את השמאל לעולם, את יצחק. כל חייה הייתה דואגת, מתי יהיה תיקון השמאל בעולם?! כל חינוכה את יצחק היה לכיוון תכליתי, לתיקון עולמי. 

כאשר שמעה, שאברהם הולך לעקוד את יצחק, ראתה ברוח קודשה, שהולך להיות תיקון השמאל, שהשמאל מתכלל עם הימין. ידעה היא, שהקלקול בו השמאל עומד מצד עצמו בעולם, יתוקן עתה בעקדה. כאשר הגיעה תפקידה כמחנכת של השמאל בעולם לגמר תיקונו, סיימה את תפקידה בעולם. היפרדותה לא הייתה מחמת כישלונה ח"ו, אלא מחמת גדלותה. מחמת התפקיד שסיימה בחייה. 

מיתתה של שרה הייתה מיתת נשיקה. נשיקה שהייתה נושקת לכסא הכבוד. הוא שכתוב, שמתה בקרית ארבע ולא בנחש. ש"קרית ארבע היא חברון". חברון מהמילה התחברות. הוא סוד, התחברות דוד, שהוא מלכות, לחג"ת למעלה מחזה דז"א, ששם לא שולט מלאך המוות, היות ומתוקן הוא בחסדים מכוסים, בסוד עלמא דאתכסייא. בניגוד למלכות, שהיא שביעית, ששם שולט מלאך המוות. 

איך נכון למות? 
כך לאדם ראוי למות. שהמוות הנכון נתון לשלמים. למות מתוך גסיסה כואבת, הוא מוות לרשעים. אין מדובר על מוות גשמי, אלא על מוות נפשי. כאשר אדם רוצה למות מתוך גדלות, עליו להבין את סוד המוות. מוות הינו איבוד רצון. איבוד התודעה הגשמית ומתוך כך את החשיבות לרצונות הגשמיים. 

יש מי שמאבד את רצונו הגשמי, כיוון שאין ביכולתו לממשו, או שמימושו הולך ונכחד, הוא הנקרא זקנה גשמית. כך אדם המזוהה עם הגוף הגשמי, עם הֵרגש של זמן תנועה ומקום. כאשר האדם מזדקן, חייו הולכים וקמלים, שהרי הגשמיות, היופי החיצוני, התנועה החיצונית הם חייו. כאשר מזדהה האדם עם הגוף הגשמי, מודעותו היא, שזקן דבר רע הוא, משקר האדם בגילו, היות ורוצה להראות צעיר. מה שאין כן ברוחניות, אומר הזוהר הקדוש, שזקן נוטריקון זה קנה חכמה, ככל שהאדם זקן יותר הולך ומתבסם. ככל שעתיק הוא יותר, עולה מדרגתו, כיין משובח. פחות רדוף הוא אחר הבלי העולם הזה. כשר הוא יותר לפזם בלבו מנגינות גן עדן, המכוונות לעבודת ה' וביטול האהבה העצמית.

כך על האדם למות מתוך גדולה, מתוך היותו זקן, מתוך היותו שלם. אם אדם יודע למות בזמנו, ראוי לו שנולד. אם אדם יודע לוותר על רצונו ולעבור לעבודת נפש חדשה, אם כל מילוי נפשו, אף במידה נדיבה של טובוּת, מקפיצה אותו למדרגה חדשה. אז מותו שלו מראה על גדולתו. זהו המוות הנכון. 

כך מתה שרה בארץ כנען, עם כניעה לאמת, כאשר יש את יצחק, שהתחבר במידת החסד של אברהם, אין מקומה יותר במציאות של תיקון. מתה שרה אמנו מתוך גדולה. העלתה היא את הגר = 208, שהיא הניצוץ שלה, שהיה נתון בטומאה בין הקליפות והכשירה את יצחק = 208, שיתקן את העולם במידת הגבורה. 

רמז לנתינת התפקיד ליצחק הוא כפי הכתוב בתחילת הפרשה ויהיו גימטריה 37 זה גילו של יצחק בזמן מות שרה, בזמן עקדת יצחק. מצביע הכתוב, שבעצם העקדה נבנו חיים לשרה. כל 127 מדינות, שמלך עליהן אחשוורוש, הם בזכות תיקונה של שרה, שהכשירה את מלכות אסתר לזמן גאולת ישראל. 

מתוך הכתוב אפשר בטעות להבין, שראוי לוותר על החיים הגשמיים. אין הדבר נכון. יש לוותר על החשיבות של החיים הגשמיים, אך לא על הגשמיות. 

"משיב הרוח ומוריד הגשם" כאשר אדם אומר זאת, נכון שיכוון בפנימיותו. משיב את החשיבות על הרוחניות ומוריד את החשיבות על הגשמיות. הגשמיות היא מקום האימון. מקום האימון חשוב מאוד, אבל רק כאימון. אל לנו להפוך את השפחה לגבירה, את הגר לשרה, את השלא לשמה ללשמה. את האמצעי למטרה. שרה סיימה את האימון על כן הייתה יכולה לוותר על מקום האימון. זאת רק לאחר שכל חייה הקדישה לוותר על החשיבות של האימון כמטרה, של החשקים הגשמיים לטובת אוהלה של תורה. הוא שהעיד עליה אברהם, כאשר נשאל היכן שרה אשתך ועדותו (בראשית פרק י"ח פסוק ט) "ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר, הנה באוהל." באֹהלה של תורה. זו שרה אמנו. אלו חייה ועל כן זו מיתתה. מתה של צדקת. 

כיצד על האדם להכשיר את פנמיותו? 

תרגיל: כל יום לרשום דבר אחד חדש, שהשתמשתי בו בגשמיות בשביל להעצים את הרוחניות 

שאלה ב' 

מהי מערת המכפלת בפנמיות? 

לשקר אין רגלים. רמז לכך אנו רואים, שאותיות שקר מונחות על רגל אחת. האמת כפולה היא, רמז לכך כל אותיות האמת מונחות על ב' רגלים. יש להבין את הדבר. 

אומר השקר לאדם, מה שאני רואה וחש זה מה שקיים. אם ראיתי אדם או כסא או תהליך, אלו הם שקיימים במציאות וזו האמת. 

כתוב אני הויה לא שניתי ואיך אפשר לומר, שאנו רואים שינויים בחוץ. עד כדי, שנאשים ונאציל את החיצוני. מבלי משים אנו אומרים, שיש שינוי בהוייתו, והרי כתוב אין עוד מלבדו. השינוי האמיתי הוא בתפיסה שלנו את החיצוני. 

סתירה רעיונית זו פותר לנו בעל הסולם הקדוש (מבוא לספר הזוהר באותיות ל"ג-ל"ד). מסביר בעל הסולם זצוק"ל "כל הדימויים והשינויים מתחילים רק בהתפעלות הנשמות ובהם הם מסתיימים". מכאן ניתן להבין, שהכל נמצא רק בתוך הנשמה, ומכך לכאורה נובע, שניתן לומר, שאין אנו רואים, מה שנדמה לנו, שאנו רואים בחוץ. 

אין להקשות שבכך נוכל להכחיש ח"ו גם את עצם קיומו של הבורא. אלא שמוסיף לנו בעל הסולם (מבוא לספר הזהר אות ל"ג) "מ"מ בחפץ אלוקי מתדמה להם, כאילו הם נראים בו ית' עצמו". דהיינו (אות ל"ד), "שאנו רואים שינויים בבורא שפעם הוא גאה ופעם הוא בחרי אף וכו'…" ונותן על כך משל בעל הסולם "כי למשל חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שם כעין מכונה פאטאגרפית, המציירת לו שם את כל הנראה לנו ולא כלום מחוץ לנו". 

נשאלת השאלה כמובן, הרי אנו רואים את הדברים מעל עיננו ממש, מחוצה לנו. ואם אנו אומרים, שהכל בתוכנו? (מבוא לספר הזהר אות ל"ד) "ועל כל זה עשה ית' לו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואף על פי כן, מה שאנו רואים מחוץ לנו, אינו עניין אמתי, מ"מ כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית', שעשה את הראי המלוטש הזה לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן לנו כח להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה למדוד כל דבר מבפנים ומבחוץ וכדו' ולולא זה היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו". 

הבאתי בהרחבה את לשון הזהב של בעל הסולם זי"ע, שעוד מרחיבה מעט את הנמשל. ראוי לבחון דברים אלו, שהרי עומדים הללו בכבשנו של עצמיותנו. במרכז מקור השכלתנו ועבודתנו את ה'. ראוי להבין, שכל השינויים נעשים בתוכנו פנימה בלבד. שם צריכים הם להעשות ושם צריך להשקיע את מירב מרצנו. זוהי עבודת הפרט, שינוי הלב הפנימי. 

אמנם קיימת מציאות מחוץ לעצמנו, אך כל מה שאנו רואים מחוץ לעצמנו, זה רק בשל העובדה, שהדבר מצוי בתוכנו. להוליד הדבר מתוכנו ללא מגע עם החוץ, שיעיר ויאיר מתוכנו תמונה זו, בלתי אפשרי. הבטה ללא האמצעי החיצוני, הייתה מביאה את האדם לשיגעון או לשקר עצמי. על כן ברחמיו הסתיר מאתנו את האפשרות לראות את עצמיותנו רק בתוכנו, אלא שנתן לאדם את האפשרות לראות עצמו רק דרך מגבלות הסביבה בה האדם נטוע בעולם הזה, הנתון לזמן תנועה ומקום. (ראה בספרי המוח האחורי) 

האמת כפולה היא. נמצאת היא בחוץ אך ורק כגלם. נמצאת היא בפנים, אך ללא שום אפשרות להוציאה. רק החיבור, הקו האמצעי בין הפנים לחוץ, בין המעשה לכוונה, בין השלמות למוגבלות, בין הפרט לכלל, יכול להוביל לאמת. זו האמת בדרך הליכת האדם בחייו לתכליתו בחיים. זוהי מערת המכפלה . 

השקר מופיע בב' אופנים: 

א. הכל בתוכי. 

ב. הכל מחוצה לי. 

הכל בתוכי – ראיית הדברים רק בתוכי, בלי הכרה ברורה, שחייב אני לפעול, לעשות מעשים ממשיים בעולם הזה, כדי לעורר הפנים. להתייחס לסביבה הקיימת, להתייחס למציאות כנמצאת. 

השקר מתבטא בביטוי ההמוני "הכל נמצא בפנים". שהרי אם לא אפעל כלפי חוץ, לא תוכר פנימיותי. כל שאעשה, אדמה לעצמי לא את הקיים, אלא פנטזיה חולפת ושקרית. אז אולי אשב במנזר במערה בטיבט, אשלב רגלים ואצבעות ובגלל רגישות, שהיא מעט מעבר לגסות בשר ודם, אך ודאי שייכת לחומריות, אחשוב שאני נוגע באמת. אנשים מתמכרים להרגשה חומרית עדינה זו וקוראים לה רוחניות. זהו שקר, זו לא רוחניות. 

האם היית מסכים, שאשתך תאהב אותך רק בפנמיות, אבל תגור במקום אחר? האם היית מסכים לקבל את משכורתך החודשית רק בפנמיות? האם היית מסכים רק להרגיש את הטעם של הגלידה, מבלי לאכול אותה בחיצוניות? האם היית מוכן לשלם לטיול וירטואלי, כמו שהיית מטייל לטיול מעשי בחיצוניות? 

אם התחכמת בנפשך לענות על כל השאלות הללו בחיוב, יש לי עצה מעשית עבורך. יש מגדל גבוה ברמת גן. בקפיצה קלה ממנו, תוכל לאבד את כל חיצוניותך, לא תצטרך יותר לסבול ממנה. אך כמובן שקר הדבר ואסור לעשות כך ואסור לחשוב כך. 

לקחתי זאת לנקודה קיצונית, כדי שלא תאווה של מאן דהוא להתחכם ולבקש רק פנמיות בלי מצוות חיצוניות ממש. או לאהוב את אשתו, בלי להביא לה מתנה. או לאהוב את ילדו, מבלי לחבקו ולנשקו. 

הכל מחוצה לי – יש שקר מסוג נוסף. שרק החיצוני הוא נכון, כפי שאנשים אומרים, מה שאני רואה, זה מה שקיים. כאשר מדברים אם אנשים אלו על הדברים, מבינים הם, שהדברים מצויים בתוך האדם, ושם בתוכו מרכז הרגשתו, ולא החיצוני חשוב. למרות זאת, רדופים הללו אחר החומריות, היופי החיצוני, ההכרה החיצונית של הסביבה באישיותם, בעיקר החיצונית וכך נסחבים הללו לתוך שקר, המצוי מאד בחברה המערבית. טוב לו לכל בר דעת, שיתרחק משקר זה. 

מחכימים הללו לומר, מה שאני לא רואה לא קיים כמו הבדיחה הידועה של המחנך הקומוניסטי, ששאיפתו הייתה להוציא ממוחם של האנשים את הדת כתפיסה, היות שהיו צריכים לראות את המדינה כאליל חדש. 

יום אחד נכנס המחנך לילדי הכיתה ואמר להם בשמחה, יש לי תרגיל נפלא עבורכם. הרים המורה את העיפרון ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את העיפרון? וכל הילדים ענו במקהלה כן המורה. ענה המורה: זה סימן שיש עיפרון. לאחר מכן הרים את הספר ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את הספר? כל הילדים ענו במקהלה כן המורה. ענה המורה: זה סימן שיש ספר. לאחר מכן הרים המורה את הילקוט ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את הילקוט? וכל הילדים ענו במקהלה כן המורה. ענה המורה: זה סימן שיש ילקוט. לאחר מכן שאל אותם את השאלה המוחצת. האם רואים אתם את אלוקים? 
כל הילדים ענו במקהלה לא המורה. ענה המורה: זה סימן שאין אלוקים. 

ילד יהודי פיקח היה בכיתה הרים את אצבעו ושאל בתמימות את המורה. האם גם אני יכול לנסות? 

ענה המורה: בוודאי. 

הרים הילד את העיפרון ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את העיפרון? וכל הילדים ענו במקהלה כן. 
ענה הילד: זה סימן שיש עיפרון. לאחר מכן הרים את הספר ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את הספר? כל הילדים ענו במקהלה כן. ענה הילד: זה סימן שיש ספר. לאחר מכן הרים הילד את הילקוט ושאל את ילדי הכיתה האם רואים אתם את הילקוט? כל הילדים ענו במקהלה כן. ענה הילד: זה סימן שיש ילקוט. 
לאחר מכן שאל אותם את השאלה המוחצת. האם רואים אתם את השכל של המורה? כל הילדים ענו במקהלה לא. ענה הילד: זה סימן שאין שכל למורה. 

סיפור אולי מצחיק אך מציאותי מאוד. האם אנו יכולים לחיות רק על פי מה שאנו תופסים בחושים החיצוניים שלנו? האם אנו מסוגלים להסכים לכך? 

יש עוד, שמרחיקים לכת, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית, באומרם שהכל חיצוני. משפטם הידוע, עם רוחניות לא קונים במכולת. ישאלו נא אלו את עצמם, האם היו מוכנים להתחתן עם אישה רובוט, שהיא יפה להפליא מבחינה חיצונית אך עשויה במפעל ביפן? האם היו מוכנים, להחליף את ילדם בבובה מכאנית, הפועלת את כל רצונם? ודאי, שנבוז לאדם כזה, כפי שמלמדנו שלמה המלך החכם שבאדם (שיר השירים פרק ח' פסוק ז') "אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל- הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". 

עתה יש לנו צוהר להסתכל דרכו, מה היא מערת המכפלה?! עתה מבינים אנו, ששרה שהיא שלמות החיים, הייתה צריכה להיקבר במערת המכפלה, כביטוי של רצון אמת. שם להמתין לביאת גואל צדק ולתחיית המתים יחד עם האבות והאמהות הקדושות ועם אדם וחוה. 

אם כך מהי האמת? 

החיצוני בא לאפשר לנו לראות את פנימיותנו. זוהי הכפילות היחידה, שתוציאנו, מהשקר לאמת, מהאנוכיות לאהבת ה' אמתית. שם טוב שיושכן רצוננו, במערת המכפלה. 

שאלה ג' 

מהו ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר בפנמיות? 

האדם מתחלק לגוף ונשמה, לרצונות גופניים ורצונות נשמתיים. כל אחד מקבל את שכרו בהתאם למעשיו בעולם. גוף אמיתי מקבל את הכיסופים האמיתיים לארבע מאות עולמות. כאשר האדם נפטר מן העולם, מסנגרת הנשמה על הגוף לפני דוּמָה (מלאך), שראוי שתקבל הגוף את המגיע לה. 

הנשמה נותנת את בחינת המסך, שהשתמשה בו בזמן היותה בגוף, כדי שעם חשבון זה, הנקרא מסך, יוכל דוּמָה להכשיר הגוף לתחייה. זאת ניתן לעשות, רק אם אדם עושה מעשים אמיתיים ומשם שואב את הארתו, המתורגמת כהנאה באדם. אז מהווה החשבון האמיתי שעשה, דהיינו ההתגברויות שלו, את האפשרות להחיות את הגוף, את הרצון להיות בו שוב, כדי להמשיך לתקן את הבחינות הנוספות, הראויות לתיקון. 

זהו "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". ארבע מאות עולמות של הנאות ותשוקות, של שיקולי דעת וחישובים אמיתיים, הנותנים כיסופים לעבודת ה' אמיתית. כיסופים אלו הם המסך, הנקרא חשבון עובר לסוחר, הנקראת מלכות, שהיא הרצון של האדם, בסוד הכתוב (משלי ל"א פ' י"ד) "הייתה כאניות סוחר וגו"'. 

אוי לרשעים, שאינם יכולים לקבל את הכיסופים לאהבת ה', שאז אין גופם יכול להיות מוכשר לתחיית המתים, וכל מה שנותר לעשות אתם, הוא להשליכם לגיהינום לעולם. 

על האדם לשים לבו לכך, שהנאותיו יהיו משולמות בכסף עובר לסוחר. שהרצון האמיתי יוכל לקבל את הכיסופין האמיתיים. כאשר אדם נהנה מפעולות לא אמיתיות, אסור לו לאדם, אסור הכוונה אי אפשר לו, להשתמש עם חשבונו הקלוקל לקדושה, כך הולך הוא ונתמע בטומאה. 

עפרון, שהוא אותיות עפר, המייצג את הטומאה כמו פרעה, ערפה ערפת וכו', מחויב לתת את החלקה, ששולט הוא עליה. מזהירו אברהם, אם כגר ואם כתושב. נותן לו את ארבע מאות שקל כסף, כדי שידע, שלא בהלוואה קיבל את מערת המכפלה והשדה הנקראת מלכות, שאחרת יוכל לבוא בטענות של רצון לשכר, אלא יגיעה ניתנה כאן על ידי האדם ובזכותה קונה את הקשר עם הקדושה, את ההשתוקקות לעשיית נחת רוח לבורא. אל לו לגוף לבקש על כך הנאה גופנית, כמו שכר של העולם הזה, כבוד, תאווה וגאווה. 

כאשר יבוא הגוף וישאל, לשם מה אני אשתתף בכל המשחק הזה? אמור לו, תבחר, או שתראה אותי כגר, שצריך להתחשב בו, או כתושב, שמימלא רצון זה שלי הוא ואתה מחויב לפעול. אך אל תבקש שכר. אלא פגעו "תנו לי אחוזת קבר" בלשון ציווי והוא בלשון ופגעו לי בעפרון בן צחר. שהרי תפקידו הוא לפי שורשו צוחר. לעשות את הרשע לצח. גם יצר הרע נועד לעבוד את ה'. השורש שלו, שנקרא אביו הוא מסגרת פעולתו, שאותו לא ניתן לשנות, על כן נקרא הוא בן צוחר. יצר הרע עובד בשביל אביו שהוא הבורא ית', כדי להביא את האדם לקדושה. 

האדם צריך לומר ליצר הרע, מחויב הנך. אם בכל זאת מבקש שכר, אמרו לו, שתוק. זה תפקידך להשתתף ביגיעה ואל תבקש שוב שכר, כי לא לכך נועדת. יצר הרע אינו רוצה לתת לנשמה לעבוד בקדושה. בהיות יצר הרע שולט על הגוף עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל, צריך לרכוש ממנו את השליטה על הרצון, הוא שקונה אברהם אבינו מעפרון, שהוא בחינת יצר הרע, את השליטה על הרצון, על הגוף של האדם. 

הגוף, הרצון הגופני של האדם מסרב לתת את השליטה לרצון של הנשמה. מאבק זה בן הנשמה לגוף נועד לטובת האדם. עפרון אינו הגוף של אברהם, אלא נקודת האימון החיצונית, המבטאת את ההבטה הפנימית של אברהם, שאותה מתקן הוא, על ידי תשלום של ארבע מאות כיסופין לה'. 

ארבע מאות כיסופין אלו הם כנגד ארבע מאות שנות גלות ישראל במצרים, כפי הכתוב (בראשית פרק ט"ו פסוק י"ג) "וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". 
סיכום 
על האדם להקדיש מעשיו לטוב. עליו למות מתוך השארת מקום להמשך חיים אמיתיים. על האדם להכיר בכפילותה של האמת, דהיינו עליו לפעול בחיצוניות, כדי להשיג מטרות בפנימיותו. אל לו לאדם לוותר על הפעולה בחיצוניות ולא על התוצאה בפנימיות. את הגוף עליו לרתום ליגיעותיו, ללא מתן שכר לגוף, אלא שלכך נוצר. בע"ה נעלה ונצליח, נלמד לחיות נכון ואף למות נכון, תוך עבודת ה' מתמדת. כך נזכה בע"ה לביאת גואל צדק ולתחיית המתים במהרה בימנו. אמן. 

  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים



תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>