(בראשית) פרשת נח \ מאמר

נחיש להבין זאת על דרך העבודה, אב ובן נקראים סיבה ומסובב. כל אב הינו סיבה לתוצאה, הנובעת ממנו. את סיבת הדבר נהוג ללמוד בבחינת זמן. דהיינו, שהסיבה נמצאת בעבר והתוצאה בעתיד. אך אנו נלמד זאת בגוף אחד בזמן אחד.

אומר בעל הסולם (חלק ז' או"פ אות י') "באופן ששלשלת הזמן המצויה לנו בעוה"ז מבחינת היה והווה, נמשך לנו מהעליונים מכח פנימיות וחיצוניות, שמה שהיה, נמשך מפנימיות, ומה שהיא בהווה נמשך לנו מחיצוניות, והחיצוניות היא תמיד מגולה לנו בעוה"ז, והפנימיות נסתר ממנו ולא משמש לנו כלום, אלא שעתיד להגלות לנו לעתיד לבוא בגמר התיקון". דברים נפלאים אלו של בעה"ס, פותחים לנו אפיק חדש של נקודת ההסתכלות על הווה ועתיד, על פנימיות וחיצוניות, ועל סיבה ומסובב שהקשר ביניהם, הינו קשר של שורש וענף. כל הרוצה לראות את התורה בפנימיותה חייב להפנים ידיעה זאת לכל אורך ורוחב לימודו, שהרי כל לימוד של פנימיות התורה, מבקש להתעלות מעל מימד הזמן. 

"כל פעולה שבעולם, הערכתה היא לפי ערך התכלית שמביאה". (פרי חכם א' עמ' קל"ה). כן גם פעולתו של אדם נבחנת על פי התכלית, שהיא מביאה. אם פעולתו מנוגדת לתכליתו, מוערכת היא כדבר שקר. אם מקרבתו לתכליתו, מוערכת היא כדבר אמת. הוא הכתוב (שמות כ"ג, ז') "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג, כי לא אצדיק רשע". אם התולדות של מעשי האדם מקרבים אותו לתכליתו, נקרא אדם זה צדיק. אם מרחיקות אותו מתכליתו נקרא רשע. 

עוד נאמר, שהבחנתנו של צדיק ורשע נבחנים על פי צורת ההתייחסות למעשיהם. רשע שאיפתו לדברים גשמיים, דברים חיצוניים, דברים חולפים. בהכרח שבמקום זה מוצאים אנו תולדותיו, דהיינו תולדות גשמיים, ילדים גשמיים. צדיק, שאת תכלית מעשיו מבקש הוא ברוחניות, גם תולדותיו יהיו ברוחניות, הם אלו שיהיו נקראים מעשים טובים. 

עוד יכולים אנו לבחון את האדם, אם צדיק הוא אם לאו, לפי תולדותיו. אם תולדותיו, דהיינו התוצאות של מעשיו, הם כדי להשפיע נחת רוח לבורא, מבינים אנו, שאב זה הינו צדיק. אך אם תולדות המעשים הם רק לקבל לעצמו, אז ודאי נאמר, שהאב הוא רשע. 

מובן, שאותנו לא מעניין נח, שחי לפני אלפי שנים, אלא נח המצוי בתוכנו עכשיו. הוא שאמרנו, שכל התייחסותנו היא מעבר לזמן. כך לפחות צריכים להשתדל, אם רוצים לגעת ברובדים, המנסים להתעלות מעל תפיסות גשמיות. גם צריך לכוון את זו ההסתכלות, שתהווה נקודת ציון בעבודה של אדם על עצמו. 
אם רוצה האדם להיות צדיק, דהיינו להצדיק את בוראו, זאת יכול הוא לעשות רק אם יחפש תולדות רוחניים, שיהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. כן יגלה מתוכו אבות ראויים לכל פעולה. הם הנקראים סיבות פנימיות, שאולי רדומות בו, אך צריך הוא לעוררם, כדי שהן תהיינה סיבות לפעולתו ולא ח"ו סבות גשמיות. גשמי הוא הרצון לקבל לעצמו. הרבה פעמים, אין האדם שם לבו למקום ממנו נובעות פעולותיו. ראוי הוא לעשות כן, שהרי דרך זה יכול הוא לבחון נכונות מעשיו ולכוונם. 

ביאור על פסוקי התורה 
"איש צדיק תמים היה בדורותיו" – פירש אבן עזרא "צדיק במעשיו תמים בלבו". כאן מלמדנו האבן עזרא נקודה חשובה בהבחן באדם. צדיקותו נבחנת לפי מעשיו, שיכול להקרא צדיק אם מעשיו הם בדרך השלמות. אך תמים יכול הוא להיות רק בלבו, בהרגשתו. כל עוד שלא הגיע להרגשה בלבו, שאוהב הוא את ה', אין הוא נקרא תמים. 

נשאלת השאלה איך מצווים דבר זה על אדם להיות תמים? 
האם יכול אדם לשלוט על רגשותיו ולכוונם לפי רצונו? 

גם אם אין בפסוק לשון ציווי, הרי אנו מבקשים לגלות מתוכנו את האבות המצויים בנו כשרשים, כפוטנציאל המבקש לצאת לפועל. תפקידנו לתת לו את התשתית להכיל הוצאה זו מהכח אל הפועל. זאת על ידי ראיית הדמויות והאירועים המסופרים, כשרשים בתוכנו, המהווים את עצם קיומנו כעובדי ה' כישראלים. כמו הדוגמה שנתנו, שיציאת מצרים מורה, שבכל ישראל יש את הפוטנציאל לצאת ממצרים ממידת האנוכיות שבו. מה שאין כן הגויים עליהם אומר הזהר הקדש (למצוא) "כל חסד דעבדין לגרמייהו דעבדין". 
תמימות היא הרגשת שלמות, שבאה לאחר המעשה. איך המעשה עוזר למציאות ההרגשה? אנו רואים הרבה פעמים, שאנו עושים פעולה מסוימת הרבה מאד פעמים, ואין אנו מגיעים להרגשה, שאליה היינו מצפים להגיע. אדם מתפלל כל יום, האם מרגיש הוא באמת בכל תפילה, שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה? מה מכריח את ההרגשה להתהוות? האם ישנן כאלה פעולות, שאם נעשה אותן בכמות הנדרשת, נגיע להרגשה המבוקשת? התשובה היא לא. 

צריכים לדעת, שכל הפעולות שאנו עושים, הם יצירת מקום מוכן, למצב שבו הקב"ה ברחמיו ירחם עלינו וייתן לנו את ההרגשה הרצויה. הוא שכתוב (…)"יגעת ומצאת תאמין". היה צריך להכתב לכאורה יגעת וקבלת. כאדם העובד כל החדש ומקבל משכורתו. אך אומר הוא לשון מציאה, כאילו באופן פלאי קבל האדם דבר, שלא היה שייך לו. עבד כל החודש וצריך לומר, המשכורת באה מהבורא. 

נכון, שהסתכלות זו יכולה להביא את האדם להסתכלות פאטאליסטית, ובעקבות כך לחדול בעצם מלפעול. שהרי הכל תלוי ברצון הבורא לתת לי או שלא לתת, אך מחייב אותנו הכתוב באומרו (…) "אם אין אני לי מי לי", דהיינו, הכל תלוי בי. וממשיך "אם אני לעצמי מה אני", דהיינו שהכל תלוי בבורא. לכאורה סתירה. מסביר בעל הסולם. (פרי חכם אגרות עמ' ס"א) לפני הפעולה על האדם להסתכל כאילו הכל תלוי בו. לאחר הפעולה, כאשר מושגת התוצאה, צריך לומר, שהכל מהבורא. גם התוצאות, שרגשית קשה לאדם לקבל שהם מהבורא, שהרי עשה יגיעה עצמית וע"כ מרגיש שהם שלו. 

אנו מדברים מצד האמור "אם אין אני לי מי לי", על כן אנו מחפשים מה עלינו לעשות, כדי להגיע לתמימות המדוברת. כאשר אדם לא עושה כלום ולא מרגיש קִירבה לבורא אין בכך כלום. אולם כאשר האדם עושה מעשים ומשתדל בהם מאד, ולמרות זאת לא מרגיש קירבה אל הבורא, מרגיש הוא ריחוק מהבורא. עוד כאשר אדם פועל אז מתחיל להרגיש כמה רחוק הוא מהבורא. רואים אנו,שבמצב הצדיקות המראה על המעשה בלבד, שלכאורה הרבה חכמה בה, אך אין אפשרות להשתמש בחכמה זו (צדיק בחינת יסוד שהוא צר מחסדים וארוך בחכמה). 

הנה רואים אנו, שהמעשה מביא אותנו לראות את חסרונותינו. לראות כמה שפלים וגרועים אנחנו. אך האם המעשה יביא אותנו לתמימות, להרגשה של שלמות של קו ימין?

תמימות מורה על כך, שאדם משלים את כל מומיו. זאת יכול לעשות, רק מי שקודם לכל יודע את מומיו, ולאחר מכן מרגיש למרות זאת, ויחד עם זאת בשלמות. ובכך ישנן ב' הבחנות: א. מיראה, ב. מאהבה. תמימות מיראה היא בבחינת איש גמזו. כאשר אדם רואה את חסרונותיו, רואה את ריחוקו מהבורא, מרגיש שרע לו, קורים לו כל מיני מאורעות לא נעימים, למרות זאת ויחד עם זאת אומר הוא גם זו לטובה. למרות שמרגיש רע. אך ישנה בחינת תמימות מאהבה. בחינת רבי עקיבא, שכאשר ראה שועלים מתהלכים במקום קדש הקדשים צחק, וחבריו שהיו עמו בכו. שאלו אותו חבריו, כיצד אתה מחייך עקיבא, כאשר הנך רואה מעשה זה. ענה להם רבי עקיבא: בראותי את השועלים נכנסים לקדש הקדשים, ראיתי, שנתקיימה נבואתו של הנביא. 

ובכך ראיתי, שגם הנבואה שנִגאל, תתקיים. אם כך, איך לא אשמח בראותי את הגאולה? בעצם אמר להם רבי עקיבא, כאשר אני רואה שועלים, דהיינו שאלות וקושיות נוברות בקדש הקדשים, במקום כל כך קרוב לקדושה, בפנימיות היסודית ביותר שבאדם, אז נשאלות השאלות הנוקבות ביותר באדם, אז רואה אני בכך, אומר רבי עקיבא שבתוכנו, שאדם זה עומד להיגאל. אך כאשר יושב הוא חסר מעש, לא מעניין אותו כלום, אינו שואל וחוקר את האמת. מסתפק במעשה החיצוני, אין אפשרות שיגיע לאמת. מדתו זו של רבי עקיבא זו תמימות מאהבה, שלא אומר גם זו לטובה, אלא זה טוב. 

ראיית הטוב, מתוך מה שנראה כרע, זוהי אהבה. צריך לזכור היטב, שלצורך כך צריך שועלים, שיכנסו לקדש הקדשים. צריך שיהיו שאלות, היוצרות חסרונות, צריך צדיקות מבחינת המעשה. כהכנה, ולא ח"ו כמטרה. שהמעשה יוצר באדם חיכוך פנימי המוליד שאלות, אתם עליו להתמודד, באופן אמיתי בפנימיותו. ע"י חיכוך זה, עם שאיפה מתמדת לאמת מזכך האדם את מידותיו. 

עדיין נשארה לנו הקושיא, איך מגיעים לבחינה זו של רבי עקיבא. אומר הרב"ש (אור שלום עמ' ל"ג) "תמימות שורה רק על מי שידע לרמות את עצמו, ורואה את האמת כפי ראות עיניו ומ"מ מקבל הוא את הכול בתמימות". האדם צריך לעבוד בבחינת לבן הארמי בדרך הקדושה. לרמות עצמו, ולומר: אין לי חסרונות. הכול טוב אצלי. אני אדם שלם. אם מצליח הוא לרמות את עצמו, להסתיר מעצמו את הרגשתו, שהוא שפל וחסר ערך, אז יכול הוא להגיע לתמימות. אם לא ירמה עצמו אז יראה את האמת, שהוא מלא חסרונות. יאבד את כוחות העבודה ויבוא ח"ו לנקוב בשם ה'. זמן לכל ועת לכל דבר, גם לשקר. זו בחינת קו ימין בעבודה, שבלעדיה לא ניתן להתקדם. 

זוהי עבודת חיינו. מצד אחד אנו רצון לקבל. מצד שני אומרים לנו, שאנו צריכים להיות משפיעים. הרי אין לנו שום אפשרות לצאת מהרצון לקבל שלנו. אנו תמיד נהיה עם רצון לקבל. רק מה אומר לנו הכתוב, שצריך לעשות הסתרה של רצון זה. ולעבוד רק בעל מנת להשפיע, ולשכנע את עצמנו, שבאמת אכפת לנו רצונו של השני. כך אט אט קונים אנו טבע שני של אהבת הזולת, ודרכו אהבת הבורא. 

יש אנשים, שיש להם טבע לראות את הצד הטוב בחיים. אך לא לאלה נקרא תמימים. שום חסרון לא נבט לעיניהם ע"כ לא זכו לתקן משהו בתוכם. וזאת אומר הכתוב על נח. (…) "איש צדיק תמים היה". דהיינו, הגיע לתמימות מתוך צדיקות. מתוך ראיית החסרונות. מתוך שאילת השאלות. זו מעלה מאד גדולה לה ראוי שנשאף. 

נח, שהיה בדור של רשעים, שהיה בסביבת מחשבות ורצונות, שדרשו, שלא כדאי ללכת בדרך של השפעה, אלא רק באנוכיות ולמרות זאת היה תמים, זה מראה גדולתו. יש המפרשים, שזה דווקא מראה את קטנותו, שהיו לו כל כך הרבה חסרונות. השאלה מהיכן מסתכלים מהמציאות או מהעבודה? אנו שופטים את נח לפי העבודה, שזו עיקר תכלית בריאתנו בעולם הזה, ע"כ אנו דורשים לשבח. כפי שאמרו חז"ל (…) "יפה שעה אחת של עבודה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". על כן כאשר מדברים אנו על דרך עבודה, ודאי שעבודה היא אַמת הבניין. 

סיכום: 
על האדם ללכת בדרך צדיקות, דהיינו לחפש חסרונותיו, אך כאשר מוצא הוא חסרונות אלו, או שמתגלים מאליהם. עליו, במקום להיכנס לייאוש, חרדה וחדלון, להוליד מתוך חסרונות אלו תמימות, אהבת ה' אמיתית. הליכה מעל הדעת בבחינת (…) "תמים תהיה עם ה' אלקיך". 
בע"ה נגיע כולנו לצדיקות הראויה, שתהווה מבחינתנו קרקע פורייה לתמימות ולאהבת ה' שלמה במהרה בימינו. 

הסולם 

  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים



תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>