אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק, כל המפרשים שואלים, לגבי הכפילות הזאת, אם יצחק הוא בן אברהם, אנו יודעים שאברהם הוליד את יצחק!? אלא כאן הרבי רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ”ל הסביר, שיש יסוד גדול מאד. רבינו בעל הסולם זצ”ל כותב: אנחנו רואים שמי שהולך בדרך האמונה, הוא עולה מעלה מעלה, והולך מחיל אל חיל. ומי שהולך בדרך הידיעה והקבלה, הוא הולך מטה מטה, מדחי אל דחי. יש כמה מקומות שהוא כותב, שאנחנו רואים את זה. ועל זה לא צריכים להאמין, כי את זה באמת רואים. אם אדם מסוגל ללכת למעלה מהדעת שלו, אז הוא דבוק בחיים, דבוק באלוקים חיים, ומה צריך האדם יותר מזה? אם האדם דבוק בקדוש ברוך הוא, בבורא, צריך יותר מזה? אבל אם האדם דבוק ברצון לקבל שלו, בשכל החיצוני שלו, בשכל של האהבה העצמית שלו, אז הוא נשאר עם זה, הוא נשאר עם כלום.
כלפי מה הדברים אמורים? אמורים לגבינו: כל אחד באופן אישי, באופן פרטי, ולגבינו כולנו ביחד, בתור חברה. שהאדם מצווה להתבונן בעין טובה על מה שיש לו, ולשמוח בלמוד התורה ובקיום המצוות, ובכל קשר, יהיה גם החיצוני ביותר שיש לו עם הבורא, צריך לקום ולרקוד עם זה. ואם הגוף לא נותן לפעמים, שממלא את הראש בציורים שחורים, צריכים לצפצף עליו, ולקום ולרקוד. ומדוע אנחנו מצווים לעשות זאת? מפני שזו אמת שהבורא הוא גדול, וכמה שלא נעריך את גדלותו, עדיין לא הגענו לאפס קצהו, וזה אמת שהאדם הוא שפל, וכמה שאנחנו מרגישים את שפלותנו, גם פה עוד לא הגענו לאפס קצהו. ומכיון שהאדם כל כך שפל, והבורא כל כך גדול, לכן לא מגיע לנו כלום. ולכן אנחנו בהחלט יכולים לשמוח, ולדעת להעריך כל דבר קטן שיש לנו. האדם צריך לשמוח בקיום המצוות המעשי, שהוא זכה מבין הרבה מילארדים להניח תפילין. זוכה ללמוד תורת ה’, צריך לשמוח עם זה. ואם זוכה לחשוב גם כן על ה’, מה צריך יותר מזה? ואם הוא זוכה גם ללמוד פנימיות התורה, וללמוד מאמרים של עבודת ה’ איך להתקרב לה’, והולך קצת בדרך הזאת, מה צריך יותר מזה?
וכמו שהאדם מצווה להסתכל בעין אמיתית על מה שיש לו, על אחת כמה וכמה שהוא מצווה להסתכל בעין אמיתית על חברו, ובכלל על החברה שלנו. למה על אחת כמה וכמה? בגלל שלגבי עצמו, אדם עוד מצווה לעשות ביקורת, אבל לגבי אחרים אין לו צווי כזה בכלל לעשות ביקורת, כי ביקורת צריך לעשות רק על עצמו ולא על אחרים. ולכן היסוד הגדול של חיי חברה, שהולכת על דרך האמת, הוא ענין לדון את חברו לכף זכות תמיד. ובזה צריכים עבודה גדולה מאד, שבכל פעם שהגוף שלנו מעלה ביקורת כלפי השני, לדחות אותו. אין לגוף שום זכות לעשות ביקורת על השני. אלא כל אחד צריך להסתכל על החיוב שיש בשני. אם אדם רואה איזו ביקורת על השני, יגיד לעצמו, זה לא העסק שלך, אתה תתעסק לתקן את עצמך ולא את השני. אם יש לך איזו ראיה ביקורתית, שחורה, זה לא מענין, זה לא עסק שלך בכלל. אם אתה רוצה להרויח, אתה צריך להסתכל על החיוב שבשני, על מה שהוא כן טוב.
בפרט, לפי מה שהוא כותב באחד מהמאמרים (ה’ שמעתי שמעך ), שהאדם צריך לחיות באטמוספרה של – הוא והקדוש ברוך הוא. אין בעולם יותר ממנו ומהקדוש ברוך הוא. אין אנשים בעולם מלבדו, אלא כל האנשים הם למעשה הבורא שמתלבש בצורה של אנשים. לכן כותב, שאם הוא מצער לחברו, הוא מצער להקב”ה. כי אין חבר, יש הקדוש ברוך הוא, הקב”ה מלובש בגופים שונים, לכן, אם חושב רע על החבר, נמצא שחושב רע על הקדוש ברוך הוא. אם מעליב את החבר, נמצא מעליב את הקב”ה, וכו’ עד”ז.
ההסתכלות של האדם צריכה להיות על החבר ועל החברה בכללה בתור מציאות שהבורא מלובש בה, ועל הבורא אסור לחשוב ביקורת. ואם חושבים ביקורת על הבורא צריך לטאטא אותה הצידה. זה יסוד היסודות, מפני שאני שומע כל הזמן שאנשים מדברים וחושבים ביקורת על השני. זה פסול, אי אפשר לחשוב ביקורת על הבורא, זה לא נכון לעשות את זה, וזה מה שמפורר את הכל. אם אדם חושב ביקורת על הבורא, זה מפרק אותו, וזה גם מפרק את כל החברה. ולדידי אין שום הבדל אם אדם חושב באופן ישיר ביקורת על הבורא, כגון שהוא לא משגיח כמו שצריך על הבריאה, הוא לא מנהל כמו שצריך את העסק, או שהוא חושב על החבר מהחברים, אין שום הבדל, זה אותו דבר.
והנה כתוב בוידוי של יום הכיפורים: “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”. שאל רבינו בעל “הסולם”: וכל הרשימה שכתובה שם: על חטא שחטאנו בועידת זנות, ובכיבוד הורים, וכו’ וכו’ זה לא יצר הרע? א”כ מדוע מדגיש באופן מיוחד: “על חטא שחטאנו ביצר הרע”, כאילו שכל השאר אינם באים מן היצר הרע!? ותירץ: יצר הרע נקרא ציורים רעים, וציורים רעים הם המחלה שלנו. אני מתפלא איך אנחנו לא יודעים להשתלט על הסיפור הזה, לפחות לראות שהציורים הרעים באים מתוך הרצון שלנו לקבל ולא יותר, לפחות שלא נצדיק את זה. שאדם שיש לו ציורים רעים ידע – זה הרצון לקבל שלי. או שאני מתגבר, או לא. אבל זה הרצון לקבל. והדרך היא – כשבאים לאדם ציורים רעים, להגיד לגוף שלו – תשמע! לא מענין אותי מכל הסיפורים האלו, “עינים להם ולא יראו” את האמת, ולהתרכז בחיוב. בחיוב שיש בשני, ובחיוב שיש בחברה, זאת נקודת החיים. ואם לא נקפיד על זה, אז אני מבטיח שלא יהיו חיים, לא לאף אחד באופן פרטי, ולא לחברה באופן כללי.
ובזאת נחזור לפרשתינו: “אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”. אברהם נבחן לאמונה למעלה מהדעת. והתורה רוצה להדגיש, שאם האדם הולך למעלה מן הדעת, בסופו של דבר נולד מזה יצחק. יצחק נבחן לצחוק, שימחה, אופטימיות. זה לבד נגד השכל של האדם, כי הוא חושב – אם הוא ילך בתוך הדעת, אז הוא הולך בדרך מוצלחת, דרך שתביא לו שמחה. באה התורה ואומרת – לא! “אברהם הוליד את יצחק”. אתה רוצה להגיע ליצחק? אתה רוצה להגיע לצחוק ולשמחה? לך בדרך האמונה למעלה מהדעת. וזהו שמפרש הזוהר הקדוש: יצחק הוא הצחוק והשמחה שיהיו בעולם לעת”ל .
(מתוך שיחה מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט”א)
