זאת חוקת התורה: ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול… מדוע חוקה ולא מצווה? שואל רש”י ומשיב, שכן אומות העולם מלגלגות על ישראל, מה טעם במצווה זו”, ומשיב השי”ת: “אין טעם, חוק חקקתי ואין להרהר אחריו”. זו מצוות המלך…
בהמשך הדברים מביא רש”י טעם למצוות פרה אדומה. משל לבן של שפחה שטינף פלטין של מלך (חטא העגל). תבוא אמו (פרה אדומה) ותקנח צואת בנה. כלומר תכפר על החטא הנורא, ואז מבצבצת השאלה: אם יש טעם, זו כבר לא חוקה? מה בדיוק מתרחש כאן? יש טעם או אין טעם? ננסה לענות על קצה המזלג, שכן עומקי הדבר בלתי נתפשים ממש.
פרה אדומה היא דגם לכל עבודת ה’ שלנו. אם יהודי מחליט לעבוד את ה’ ללא קבלת שכר, בשלמות, במסירות, זו “פרה אדומה תמימה”. הכל למען ה’.
מה עושה כאן האדום? אדם אדום ואדמה, שורשם אחד. אומר רשב”י על הפסוק “ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם” – אתם קרויים אדם ואין אוה”ע קרויים אדם. פרוש – אדם מלשון דמיון, דומה אדמֶה לעליון. פרוש: היו דומים לבוראכם, מה הוא רחום וחנון אף אתם, עסקו באהבת חברים באהבת הבורא, רק כך “אדם אתם”!!!
אך הגוף הגשמי מתנגד, והגויים שואלים שאלות ומשפילים ומזלזלים. מצב מלחיץ. ולכן אנו משיבים לגוף ולגויים: “זאת חוקת התורה”, זה ציוויו של מלך מלכי המלכים. שיתקו, אנחנו מקיימים מצוות גם בלי להבין ולחקור. גם בלי טעם, ואם כבר משמיעים טעם כלשהו, הוא רק לסבר את האוזן.
זו עבודה גבוהה, נישאה, שכולה רוממות זכה.
מהות חטא העגל. מי? אלה!
ואיך מתקנת הפרה האדומה את חטא העגל? טמירים הדברים עד אין חקר, אך טיפה מן הים ננסה לדלות.
“אלה – אלוהיך ישראל”, אמרו המחוללים והמנגנים בחטא העגל. שם אלקים מורכב משתי תיבות “אלה”. והשניה “מי”. ננסה להסביר.
“אלה” זו עבודה מתוך גילוי ה’, מתוך הארה ברורה של הדברים. כשאדם רואה, מבחין ומסתכל, והדברים נהירים לעיניו – זה “אלה”.
“מי”, זו מילת התימהון, השאלה, החשיכה, ההסתפקות, הלבטים. זה ביטוי של חוסר ידיעה – “מי”?!
עובדי העגל שאפו לעבודת ה’ בגילוי, רק בגילוי. עגל, מהותו גילוי. “כשאני רואה ומבין, רק אז אני עובד”.
“אנוכי ה’ אלוקיך”, זו הדברה הראשונה, שכולה גילוי אלוקות גמור. ולכן אחרי הגילוי, כאשר בושש משה לרדת, הם רצו להישאר ולעבוד בגילוי, לכן בנו עגל.
“מי” – זו עבודת ה’ למרות שיש הסתר פנים. זו עבודה מתוך אמונה תמימה, של הליכה תמימה בחושך. למרות שיש תמיהות עצומות, אני עובד.
לכן אמרו “תבוא האם ותקנח צואת בנה”. תבוא פרה אדומה – האם, שזו עבודה של “מי”, של חוקה ואין להרהר אחריה, גם אם לא מבינים. ותקנח את עבודת העגל, שזו עבודה רק בגילוי והארת פנים.
יודגש, עבודת הפרה, אין בה נגיעות עצמיות, ואין בה אהבה עצמית, אין בה הגיון. יש בה מסירות נפש, בבחינת “נעשה” ואח”כ “נשמע”.
ואין לכם רשות לערער…. כי זו חוקה. ברכת שלום
