במדבר (פרק ל”א פסוקים א’-ג’): “וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן”.
בפסוקים אלו רואים אנו דבר מוזר. הקב”ה אומר למשה נקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, בלשון רבים. כאשר משה אומר ציווי זה לעם משתמש הוא בלשון יחיד. משה אומר: “החלצו לכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין”. לשון יחיד. וממשיך “לתת את נקמת ה’ במדין”, שוב לשון יחיד.
שאלות:
1 = מהו השינוי, ששינה משה, באומרו לעם, “נקום נקמת ה’ ” ולא “נקמת בני ישראל”, כפי שאמר ה’ למשה? ומה בא זה ללמדנו בעבודה?
2 = מה המסר, שרצה משה להעביר לבני ישראל, בשנותו לשונו מרבים ליחיד? מה זה באללמדנו בעבודה?
יסודות בפנמיות התורה
(בעה”ס פרי חכם ג’, צ”א) “כל אדם לא נברא, אלא להשגת נשמה שלמה ומאירה מהבורא יתברך, ראויה לדבקות תמידי ונצח” אם אכן זו תכליתו של האדם, עליו לשאוף אליה ללא משוא פנים, ללא לאות. את מיטב כוחותיו להקדיש לצורך יישום תכלית נשגבה זו. בחפשו את ספר ההוראות לפעולות הנצרכות, כדי להגיע לתכלית זו, אין הוא צריך להרחיק נדוד. קרוב הדבר אליו מאוד מאוד. על האדם לפקוח את עיניו ולהסתכל, על מה שמוגש בזמנים אלו ישר אל פיו.
יש עדיין, המשימים את כל לימודם בתלמוד הבבלי, עליהם אומר ר’ חיים ויטאל זיע”א (בהקדמתו על שער ההקדמות עמ’ י’ ט”ב) “ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעוורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה, הנסתרים בו”. תפילה וזעקה גדולה צריך כל אחד להקים בנפשו, לבל ייפול ח”ו לתוך חשכות זו, אשר בגילויה מסתירה היא לרבים את לימוד תורת הקבלה, שבה צפונים, ללא ספק, הסודות הנעלים ביותר, המפתחות האמיתיים לשערי גן עדן.
אין זה אומר ח”ו, שלא צריך ללמוד את התלמוד הבבלי הקדוש. אלא שצריך להבין, שכל כמה שאני לומד, אני צריך לראות, שאני לא מבין. רצוני להבין, חייב להראות לי, שאני צריך להתקדם ללימוד פנימי יותר.
בפרשת מטות, כמו בשאר פרשיות התורה, צריכים אנו לחפש את אותן מפתחות, שיתנו לנו לא רק ידע, לא רק שמחה, אלא שיפְתחו לנו הבנה חדשה בדרך הליכתנו. בדרך בה מנהלים אנו את חיינו. בסוג הצבת המטרות, אותן אנו חיים וכן בדרך בה אנו מיישמים מטרות אלו.
יכולתו של האדם למקד את עצמו למטרה הראויה, או למטרה מסוימת כלשהי, תלויה ביכולת הריכוז של האדם. האדם, בטבעו הנפשי, זקוק לשתי התכונות המנוגדות, הנקראת בידור וריכוז.
הבידור נועד לתת לאדם מעט התרפות, לצורך צבירת כוחות.
דומה הוא ללילה במסגרת היממה. נקודת הבידור, דהיינו פיזור המחשבה המרוכזת, נותן לאדם את היכולת להרפות מהשריר המוחי הנפשי, המרוכז במטרה מדויקת.
הנפש, כמו השריר, זקוקה להתרפות, כמו ירידה לצורך עליה. על כן, חשובה מאוד היכולת להתבדר. היכולת לרדת, כדי לעלות. היכולת לשכוח, כדי לזכור את הנחוץ.
הבידור, ראוי שיהיה הוא, בתוך מסגרת של ערכים ברורה. אל לו לאדם, להתבלבל בין התבדרות ולהתפרקות. בין ירידה, לבין נפילה. בין שכחה, לבין איבוד הדעת.
זמן ההתבדרות, ראוי שיהיה הכנה ראויה לריכוז המחשבה, לקראת הנצרך ביותר לאדם, לנקודת ריכוזו הבלתי מתפשרת בחייו, דהיינו לנקודת האמת.
נקודת האמת היא קו שמאל בעבודה. אין יכולת לאדם לפעול בביקורת עצמית נוקבת מצד האמת כל העת, חייו הוא לוותר על האמת באופן זמני, כדי לבנות אותה במסגרת נכונה.
על כן, בזמן ההתבדרות מהאמת, על האדם לרכוש אמונה.
נקודת הריכוז של האדם נותנת לו את ההתמקדות במטרתו בחיים. הריכוז התמציתי, מעורר את נפש האדם, אך גם מעייף אותה. האדם זקוק למאמץ גדול, כדי שיוכל להפיק מהריכוז, הבא כמופשט, את ההרגש, שבא כמוחש. גם המשפט האחרון בהיותו מרוכז זקוק הוא למהירות תפיסה נפשית, כדי להכיל את כל המצוי בתוכו.
חכמת הקבלה היא נקודת הריכוז בתורת ישראל. כל השאר מהווה נקודת פיזור, המכינה את נקודת הריכוז הנפשי של האדם לעיקר תפקידו בחייו.
כותב הרח”ו בהקדמה לעץ חיים עמוד י”ג טור ב’ “ולא עוד אלא שלא נברא האדם, אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה”
שאלה א’
מהו השינוי, ששינה משה, באומרו לעם, “נקום נקמת ה’ ” ולא “נקמת בני ישראל”, כפי שאמר ה’ למשה? ומה בא זה ללמדנו בעבודה?
ידוע שיש ב’ הסתכלויות על המציאות.
א. הסתכלות מלמעלה למטה.
ב. הסתכלות מלמטה למעלה.
מלמעלה למטה – ההסתכלות הראשונה היא, מדמה את האדם, כמסתכל דרך עיניו של הבורא. הסתכלות זו מתארת את מחשבותיו של הבורא. יצדק השואל בשואלו, הרי אמרנו, שאסור לנו, וגם אין לנו יכולת לדבר בעצמותו של הבורא והרי כבר נאמר “לא מחשבותי מחשבותיכם”.
התשובה לכך היא, כי אין אנו מדברים מעצמותו, אלא רק ממה, שאנו תופסים את מעשיו. דהיינו, מה אנו תופסים, שרוצה הבורא, שחושב הבורא. תוך ידיעה ברורה, שכל מחשבותינו בעניין זה, זו בדותה.
אל לנו לחשוב אף לרגע, שבעצמותו הדבר. כפי הדוגמא, שמביא הרב”ש בחלק א’ תע”ס באור שלום. כאשר בני הישיבה מקבלים צ’ק גדול, יושבים וחושבים ביניהם על אודות בעל הצ’ק, האחד אומר, ודאי אדם עשיר הוא, שאחרת לא יכול היה לתת צ’ק כל כך גדול. האחר אומר, ודאי אדם דתי הוא, שאחרת לא היה נותן דווקא לישיבה את הצ’ק וכן הלאה… את האדם אין אף אחד מבני הישיבה מכיר, ובכל זאת ממעשיו מכירים הם, או מדמים הם רצונותיו ותכונותיו של האדם הנדיב. כך כלפי הקב”ה. מכירים אנו אותו ממעשיו.
ממטה למעלה – זו כאמור, ההסתכלות השנייה. דהיינו, מה הֵרְגֶש האדם ממעשיו של הבורא. מהם רצונותיו של האדם. את זה בנקל אפשר להבין, שהרי זה כל מרכזיותו ותמציתו של כל חי.
בדרך הסתכלות הא’, רואים אנו, שמדרך הטוב להיטיב ולא לקבל כלל ח”ו. שהבורא כולו הטבה. זו תכונתו העיקרית. זה רצונו הבסיסי, שמתבטא כלפינו. הבורא רוצה להשפיע לנו.
הרי אמרנו, שאת הבורא מכירים אנו, כתוצאה ממעשיו. אם כך, מאחר ורואים אנו הרבה צער בעולם, הרבה עוולות וייסורים, היינו צריכים לחשוב, שח”ו הבורא רע הוא ולא טוב. אלא שמתוך הגדרת הבורא על פי תפיסתנו, כדבר שלם, לא יתכן, שיש בו חוסר.
הדבר השלם היחיד, שיכול להיות ללא שום חסרון הוא השפעה טהורה. שאם יש רצון לקבל, יש חסרון ואין הדבר שלם.
רואים אנו למשל, שאם אדם מסוים עובד בהתנדבות. דהיינו, שעצם עבודתו היא התנדבות, אין איך לפגום בו כלל וכלל. כיוון שאין לו שום חסרון, שאותו ניתן למלא. אי אפשר לשחד אותו ברצון זה.
אם נציע לו יותר כסף עבור עבודתו, אין זה מפתה אותו, כי לא הכסף מניע אדם, העובד בהתנדבות. אם כבוד, תנאים סביבתיים טובים יותר, שעות גמישות וכו’, כל אלו לא יוכלו למונעו מלעשות את עבודתו, שהרי זו מטרתו להשפיע ולא לקבל כלל. בשלמות כזו של הטבה, לא ניתן לפגום. על כן דבר שלם זה מוגדר אצלנו כסיבה ראשונית של הקיום, הנקראת הבורא.
תכונתו של האדם היא לקבל לעצמו. כך ברא אותו הבורא. האדם נברא עם רצון לקבל, כדי שיהיה מי שיקבל הטבתו של הבורא.
לאחר צמצום א’ נתקבע בחוק, שהמקבל, אסור שיקבל לעצמו. אלא כל קבלתו יכולה להיות רק בעל מנת להשפיע נ”ר לבוראו. חוק זה כמובן פועל ממקום הימצאו ולמטה.
כפי החוק שלמדנו, כל דין פועל ממקום הימצאו ולמטה ולא ממקום הימצאו ולמעלה. על כן חוק זה לא פועל על הבורא, שהוא נטול חוקים.
גם אם קיים החוק, שהתחתון לא יכול לקבל בעל מנת לקבל, אין זה פועל לפני צמצום א’.
כל שכן, שאין זה יכול להפריע לבורא להמשיך להיות משפיע את אורו בשפע אין סופי לתחתון.
עתה בנקל נוכל להבין את השינוי, הנצרך, ההכרחי שעשה משה.
הקב”ה אומר למשה, נקום נקמת בני ישראל. דהיינו, הנקמה היא בשביל בני ישראל. בשביל הנברא. אך משה, שבא לתת דרך פעולה לבני ישראל, אומר להם “נקום נקמת ה’ “. אל תפעלו עם הרצון שלכם לקבל לעצמכם, אלא בעל מנת להשפיע נחת רוח לה’.
זו חייבת להיות מחשבתכם, כאשר יוצאים למלחמה במדיינים (לשון דינים). שאחרת, תעברו על החוק. מי שעובר על החוק-הדין ייענש בהרחקה. זה בניגוד למטרתכם. לכן דעו וחקקו בראשכם, שאת המלחמה עושים בשביל ה’. זה ורק זה יביא לדבקות בה’.
כך צריך כל אדם לדעת, שאת כל המלחמות שהוא עושה, צריך הוא להקדיש לה’. את כל מלחמות היצר, שמפריע לו ללכת בדרכי ה’, צריך הוא לעשות, לא כדי שהוא יגיע לשלמות, לא כדי להגיע לאושר עילאי, לנירוונה, אלא כדי לעשות נחת רוח לבורא.
הבורא הוא מטרת הפעולה ולא האני המורגש מצד טבע האדם. האני הופך עורו, ללא ביטול אותיותיו, לאין, שהרי אותיות אני, הם גם אותיות אין. המלכות הופכת לכתר.
שאלה ב’
מה המסר, שרצה משה להעביר לבני ישראל, בשנותו לשונו מרבים ליחיד? מה זה בא ללמדנו בעבודה?
מִדְין הוא לשון דִין, ומדינים לשון דינים. דהיינו, בא משה ואמר לעם. אמנם המלחמות נראות רבות, אך צריכים אתם לדעת, שכל המלחמות של האדם כלולות במלחמה אחת.
דין אחד שורה על האדם, עליו להתגבר עליו וכל השאר ייפתר ממילא. אל לו לאדם להתפלא על כך, שצריך להלחם, שהרי שלמות אמיתית, אפשר להשיג רק ע”י מלחמה. (ראה פרשת פינחס)
למה הדבר דומה? האשה הגיעה הביתה, הבית מבולגן מאד, הבגדים מחוץ לארונות, המטבח מלוכלך, הילדים צועקים והבעל כועס. היא יושבת, טומנת את ראשה בידיה, אובדת עצות. במה אתחיל, יש כל כך הרבה מה לעשות. מכך שיש כל כך הרבה מה לעשות, היא נכנסת לייאוש.
היכן מונחת נפש אותה אשה? כאשר היא באה לפתור דבר קטן, אין היא רואה, כיצד הדבר הקטן קשור למשימה הגדולה העיקרית של חייה. אם האשה תרצה לפתור את הכל בבת אחת, לא אפשרי הדבר. בחלומה היא אולי מחכה לגמדים מהספורים, שיבואו ויסדרו את הכל בבבת אחת, אך המציאות שונה. ככל שמתערמים פרטים, הסוף נראה רחוק יותר והייאוש מתגבר.
משה, שהוא נקודת האמונה שבאדם, מורה לנו להסתכל בדרך אמונית. על האדם לראות את כל משימותיו גם הקטנות ביותר, כחלק מפאזל כללי של חייו. כל משימה, גם אם היא קטנה, מקדמת אותי למטרה, גם אם אין אני רואה במוחש את הדבר. יתרה מכך, לעיתים האדם רואה הפוך. רואה הוא, שפעולות מסוימות מרחיקות אותו.
כאשר האדם מסתכל על נפשו, אין הוא מבין, כיצד הופכת הנחת תפילין יום יומית למרקם שלם של נפש מתוקנת. אם לא יאמין האדם, שכל פעולה פרטית, שהנחו אותנו חז”ל לעשותה, היא חלק ממשימה כללית, יהיה בייאוש, ולא יראה טעם בעשייה זו.
האם אני מסוגל לתקן?
כמו שאתה מאמין, שאתה מסוגל לקלקל, כך תאמין, שאתה סוגל לתקן. אכן האדם נזקק לאמונה, כדי לראות את הפרטים המרובים של משימותיו היומיות, כחלק מפאזל כללי של חייו. אך כך ורק כך עליו לראות זאת, אחרת ייכנס לייאוש. כמובן, שמדובר מאדם המעוניין להגיע למרקם נפשי של עובד ה’.
כך גם בחייו הכלליים של האדם. צריך הוא להיות מכוון לדין אחד. צריך הוא להסתכל על כל משימותיו כמתמזגות ומתועלות למשימה מרכזית אחת, להשפיע נ”ר לה’.
כאשר אדם מסתכל על כל פרטי הדברים, שצריך הוא לעשות בחייו, יכול הוא להתבלבל מחוסר המיקוד. המטרה המרכזית יוצרת הכללה נפשית וריכוז אמוני בנפשו של האדם.
הנה ברורים לנו עתה שינויי הלשון של משה. את בליל המלחמות, הדינים הפך לדין אחד.
כל משימותיו של אדם הם נביעה של משימה מרכזית אחת. לא השאירנו, משה ברחמיו הרבים ללא ידיעה, מה היא משימה זו. כיווֵן את דבריו באומרו נקמת ה’ במדין.
המשימה היא לה’ ולא לבני ישראל. לרצון להשפעה ולא לרצון לקבל לעצמו.
הרצון לקבל לעצמו הוא זה שמפריד ועושה ריבוי, שאלמלא הרצון לקבל לעצמו, הכל אחד הוא.
האדם צריך לדעת, שלמרות שמלמעלה מראה הקב”ה לאדם, שיש לו ריבוי מדיינים, דהיינו ריבוי דינים, שדינים הם רצונות, צריך הוא לראות את כל המדיינים, כרצון מרכזי אחד, כדין אחד.
סיכום:
חוק אחד כולל את כל החוקים. זו בעצם כל התורה כולה.
החוק האחד הוא, שצריך לשנות את הכוונה בקבלה, שתהיה בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו. לא לקבל מטעם אנוכיות, אלא מטעם הרצון להשפיע נ”ר לבורא.
כמובן, שמלחמה זו נעשית בשלבים, אך על האדם לדעת כל העת, שעליו להיות מכוון לעשיית נחת רוח לבורא, גם אם עדיין אינו מצוי במדרגה זו.
על מציאות הרצון אין האדם צריך לעמול. הרצון ניתן לנו מהבורא. על האדם לעבוד על החלק השני, המשלים את הרצון, שהוא ההשפעה, שלא ניתנה לאדם מלמעלה.
בע”ה נבוא כולנו לאחדות פשוטה בינינו. בהיותנו דבוקים לדעת משה רבנו, לאמונה שבתוכנו, לבורא עולם. לראות גדלותו ומלכותו עלינו. לעבדו יחד בלב שלם ונפש חפצה, שכל רצונותינו יהיו מאוחדים למשימה זו, שהיא, היא המשיח האמיתי שבכל אחד מאתנו, גדלות ההשגה, מדרגת היחידה.
בע”ה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.
תרגיל: במשך שלושה ימים רכז את כל שיחותך, לימודך, מחשבותך וכל ההתעסקויות שלך, ולא משנה עם מי ועם מה, לרעיון אחד אותו אתה בוחר מראש.
עשה זאת בעדינות בחכמה, אך בנחישות, מבלי לפגוע בסובבים אותך.
רשום רעיון זה והגדר אותו באופן המדויק ביותר שביכולתך.
אל תבחר רעיון רחב מידי כמו יהדות, או קבלה, או פוליטיקה, אלא נושא מסוים, כמו בחירה, משיח, חינוך ילדים, קהילתיות, רעיון המשטר הדמוקראטי בעולם, פרשת השבוע, הלכות שבת, הפסוק ואהבת לרעך כמוך, אני ה’. וכו’.
הערה: ההכרח לא יגונה ולא ישובח. אל תכריח את בעל המכולת או הבוס בעבודה לדבר על מהי בחירה. מדובר על מה שמעבר להכרח. זה אומנם פתח להרשות לעצמנו לומר, שכל דבר הוא הכרח, אך אני סומך על כך, שבאמת אנו רוצים לעבוד.
מטרת התרגיל: ללמוד לרכז ולשייך את מירב פעולותיך לרעיון מרכזי אחד.
בהצלחה.
