אלה מסעי בני ישראל” בפנימיות?
המסעות, בפרשתנו, הם הרצונות באדם העליון, שאותם האדם צריך לעבור בתוך נפשו. היות האדם מורכב מרצונות שונים ולעיתים מורכבים ביותר, הוא צריך לדעת אלו מסעות נצרכים בתוכו ואלו אינם נצרכים עבורו.
אומרים רבותנו ז”ל (שמו”ר א’ ב’) :”כל מקום ,שנאמר אלה, פוסל את הקודמים” דהיינו , שכל מסעותיו של האדם, בתוך מערכת רצונותיו, בטלים ואינם מוליכים אותו אל תכליתו. תכלית האדם היא ביאה לרצון, הנקרא ישר-אל.
לאדם ישנם הרבה מאוד מהלכים נפשיים, שלעיתים כלל אינם תואמים את הליכתו בדרך. נותן האדם למשל הרבה יגיעה, באופן בו הוא ייראה מבחינה חיצונית: איזה תפקיד יהיה לו בחייו? או כמה כסף יהיה לו? האם יהיה שחקן שחמט טוב? וכו’….
האם אלו מסעות נדרשים או לא?
האם כדאי להשקיע בהם יגיעה?
בא הכתוב לומר לנו: ישנם מ”ב יגיעות, כנגד מ”ב מסעות. אלו ורק אלו ולא כל מה שחשבנו עד היום, הם הנדרשים, שנעשה מבחינה נפשית, כדי להגיע למטרה הרצויה, שהיא דבקות בה’.
מה האדם צריך להכין לפני צאתו למסע?
מסע, זהו יציאת האדם ממקומו ליעד מסוים. היות והדרך מסוכנת, חייב האדם לפני יציאתו מהעיר, ממקום של ישוב הדעת, לגלות דעת, שכל מטרת יציאתו, היא היעד אליו רוצה הוא להגיע. על האדם להכין סוסים חזקים, כאלה שהעגלון יכול להשתלט עליהם. העגלון חייב להיות מסור לאדון, היושב תוך המרכבה.
הסוסים הם כוחות הרצון החזקים של האדם. עגלון הוא השכל, המנהיג את הגוף. חייב שהשכל יהיה חזק ובעל יכולת של שליטה על הרצונות הגופניים, לא כדי לייצר רצונות גופניים גדולים יותר, אלא כדי להיות קשוב לנקודה שבלב-האדון, חלק נשמתו של האדם. חייב הוא להיות האדון. מסעו של האדם מציב בפניו אתגרים לא קלים. בדרך אורבות כל מיני סכנות, המפתות את האדם, להיות נשְבֶּה בקליפות. מסעות האדם נועדו להעלות את הניצוצות מתוך הקליפות. המסע הוא תנועה נפשית של האדם, לרצון שיש בו חיוב ושלילה.
חיוב, היות ויש שם אור אלוקי,-אפשרות להתקשר לבורא.
שלילה, אפשרות לקחת את כל האור לעצמו, למטרותיו האנוכיות.
למשל, האם על האדם לעשות מסע לתאוות האכילה שלו? אם יילך לשם, יוכל להבריא גופו לעבודת ה’, יוכל להעלות ניצוצות מהאוכל, דהיינו לעורר את הצורך לחיות מאת ה’ יתברך. מאידך, עלול הוא להתאוות לאכילה מצד הגופני- עלול הדבר לחמם את גופו, עד כדי עצלות או תאוות מעבר לאכילה עצמה.
כן הוא בכל מסע של האדם לתוך נפשו פנימה. יכול הוא לפגוש תאווה או עבודת ה’. זאת ע”י העלאת ניצוצות מתוך הטומאה. הוא שנאמר, שעל האדם לגלות דעתו לפני יציאתו לדרך ע”י תפילת הדרך, שמסעו יעלה בהצלחה, שיהיה בקדושה.
ארבעים ושניים המסעות, שמופיעים בפרשה זו, מצביעים על השגת האור לגדלות המדרגה, לצורך היציאה מהאנוכיות וההגעה לבחינת ישראל שבתוכו. (הוא סוד שם מ”ב)
נסיעתם הראשונה של בני ישראל היא מרעמסס לסוכות. דהיינו מהרצון לעוצמה, הנקרא רעם סוס, המייצג עוצמה. לסוכות בבחינת צילא דמהמנותא, צל המבטא אמונה. כן שאר המסעות, מראים על מגמות נפשיות. רפידים, הינו רפיון ידיים, הנובע מהעצלות של בני אדם.
מסעותיו של האדם הינם מדודים ובדוקים ואמורים להביא את האדם ליעדו, שהיא דבקות בה’. המסעות טומנים בחובם סכנה מחד, אך גם אפשרות לתיקון מאידך, על האדם לכוון דעתו לפני כל מסע כך שיגיע לקדושה שבמסע.
יוצא מכל זה, כי המסע, גמטריה ענן, הוא מקום ההסתרה, המהווה גשר בין המצוי לרצוי. דרך זו מוסתרת, אך על האדם להתקדם למטרותיו, כאשר בכל זמן הליכתו, עיניו נשואות למטרה. כאשר המטרה ברורה לאדם, אז ההסתרה אינה מפריעה לאדם להמשיך בדרך.
הסולם
