במדבר (פרק י”ט פסוק ב’): ” וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.” לאחר פרשת קורח, בה הובאה המחלוקת בין קורח למשה, בין ידיעה לאמונה, הבנו שקורח בעצם הפסיד במערכה. על פי תוצאת המעשה, ראינו, שאין קיום לעמדה, שהכל צריך להיות בתוך הדעת. אם כך אדם מנסה ללכת, סופו ללכת לאבדון.
הנה מיד מביאה לנו תורתנו הקדושה את פרשת פרה אדומה, שכולה סתומה. בה מובא עניין. הנשגב מבינת האדם, בהיותה מטמאת הטהורים ומטהרת הטמאים, הפוך מההיגיון.
שאלות:
א. מהי פרה בפנמיות?
ב. מהי אדומה בפנמיות?
ג. מהי תמימה בפנמיות?
ד. מהו אשר אין בה מום בפנמיות?
ה. מהו אשר לא עלה עליה עול בפנמיות?
טרם נענה על השאלות נעסוק מעט ביסודות חשובים של פנימיות התורה.
יסודות בפנמיות התורה :
התורה משתמשת במושג חקת התורה. חוק הוא מעל הדעת האנושית, אי אפשר ואסור לפעול בניגוד לחוק, גם אם לא ברור הוא, או נראה לא הגיוני. במקרה של חוק צריך לפעול מעל הדעת בבחינת אמונה. מה שאין כן בחינת משפט, שהוא בחינת תורה, צריך האדם להשתדל, להבין את כל הלא ידוע. זאת ניתן להבין, לפי מה שמביא הרב”ש בספר המאמרים מפירושו של בעל הסולם, על מה שאנו אומרים בברכת אשר יצר “וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם…”, נקב צריך לסתום, חלל צריך להישאר חלל. פירוש הדברים: יש בחינת חוק ומשפט.
חוק נקרא, שצריכים לקבל את הדבר מעל הדעת. זוהי בחינת אמונה.
משפט נקרא שצריכים לקבל את הדבר מתוך חקירה וידיעה בתוך הדעת.
נמצא, שחסרון ידיעה והבנה ושכל שבדבר, נקרא בבחינת חלל ריק בלי דעת. כל פעם האדם צריך להיזהר, שהחלל הזה לא יתמלא. זהו, מה שאנו אומרים בברכת אשר יצר “אם יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים”. חלל הינו מקום חסרון דעת, אסור להתמלאות, אלא תמיד צריכים ללכת למעלה מהדעת, וזה נקרא מוחא, בעמ”נ להשפיע.
מוזר הדבר לאינטליגנציה הטבעית של האדם, לרצון שלו, לחרות ולהגדרה העצמית שלו. קשה לאדם לקבל לפעול מחוסר ידיעה. ואף יותר מכך מתבקש האדם, אסור לחפש את הרצון לידיעה במקומות אלו, המוסתרים. יש חשיבות פעול אותם מעל הדעת..
בחינת משפט, שהוא בבחינת תורה:
כאן דווקא המקום, שהאדם צריך להשתדל ולעשות כל שביכולתו, כדי להבין את התורה. היות והתורה נקראת שמותיו של הקב”ה ומוטל עלינו להבין ולהשיג את דברי התורה. כאן בתורה, החיסרון שנקרא נקב, צריך להיסתם, כלומר שלא יהיה שום חסרון, וכל המרבה הרי זה משובח. משום זה, אנו אומרים “שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים”. הכוונה, שאלמלא יהיה נקב וחסרון בהבנת התורה, אז אין לאדם קיום והעמדה. אלא שצריך תכף לראות, שהחיסרון יתמלא עם אור התורה. חיסרון הידיעה הוא הכלי הראוי לקבל את השפע העליון בבחינת משפט. ואחר זה בא אליו האור המלובש בתורה, המכונה תרי”ג פקודין כמ”ש בהקדמת ספר הזוהר. עד כאן דבר הרב”ש זצוק”ל. יצדק השואל באומרו, אני מבולבל. מה עלי לעשות? האם לקבל את התורה מעל הדעת או לנסות לחקור בה?
אם יש ב’ זמנים או ב’ צורות עבודה מתי צריך לנהוג כך ומתי אחרת?
מתי התורה היא חוק ומתי היא משפט?
מתי חלל ומתי נקב?
התשובה היא:
שצריך להתקדם בעקבות. כאשר חוק קודם למשפט. הן בכללות והן בפרטות. תפקיד הידיעה הוא לשמש את האמונה. דהיינו, אם האדם הולך מעל הדעת בבחינת חלל, צריך הוא להיזהר, שלא ייסתם חלל זה. שלא תיפגם אמונתו.
הידיעה גורמת לאדם לחשוב, שהוא המפעיל את הדברים. זה עלול לפגום באמונתו בבורא. אך אם משתמשים בידיעה, כדי להאדיר ולהגדיל את חשיבות הבורא, נמצא, שהירידה, חוסר הידיעה, משמשת את האמונה ואף מגבירה היא אותה. ועוד שגורמת ליכולת פעולה גדולה יותר באמונה, וכן לביסוסה.
אדם צריך את הידיעה, כדי להגדיל את האמונה ולא ח”ו כדי לבטלה.
כך בהרמוניה בלתי פוסקת, צריכים לעבוד עם הידיעה והאמונה. בתוך מסגרת מסועפת זו, הכוללת פרטים רבים וכלל אחד מרכזי. האדם צריך למקם את עצמו בכל פעם מחדש, כדי לדעת כיצד לפעול. האם בידיעה, המביאה לאמונה, או באמונה ללא ידיעה?
צריך לזכור, שהמסגרת הכללית היא אמונה. מבחינת הבנת מושג האמונה, צריכים אנו לומר, שהאמונה היא מוכנות לפעולה שכלית או רגשית, גם כאשר לא קיימת הבנה או הרגשה ברמות האירועים הנדונים.
אדם לא רואה את בורא עולם, למרות זאת מוכן לפעול, כאילו הוא ישנו. זאת עושה הוא על ידי אמונה, למרות חוסר ידיעתו את מציאות הבורא. בתוך מסגרת הפעולות שלו את רצון הבורא, פועל הוא את הפסוק (משלי ג’,ו’) “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”. דהיינו, אתה תפעל כדי לדעת את הבורא בתוך מסגרת האמונה והקב”ה יישר אורחותיך.
על ידי ידיעת הבורא האדם מגדיל את חשיבות הבורא יתברך. בכך יכול להאמין בו יותר ולייצב את מסגרת אמונתו הכללית, לבל ייסתם החלל, המייצג את האמונה.
ככל שרוצים לדעת באופן מדויק יותר ואמיתי יותר את הבורא, כדי לגלות שמותיו וכינויו, שזה תפקידנו בלימודנו, עלינו ללמוד את פנימיות התורה, שבה יש את הסגולה, דהיינו שהיא מסוגלת לגלות את המסווה מהעלמת אלוקותו יתברך. כל גילוי המסווה בא, כדי לחזק את האמונה.
סיכום הדברים:
ישנם דברים, שצריך לקבל באמונה. ישנם דברים שחייב לחקור בהם.
המציאות המבנית של המקום בו נמצא כל אדם, היא נקודת אמונתו. היא נקראת עתיק של פרצופו. היא נקראת כתר הנמצא מעל ראשו, מעל שיכלו. היא נקראת שורש נשמתו.
בכל בחינות אלו, המצביעות על דבר משותף, צריך לפעול באמונה. כל רצון לפעול בהם על פי שכל מובנה של סיבה ומסובב פוגע ביכולת התפקודית של האדם בכל רמותיו.
כל החלקים, המרכיבים את מה שבתוך המבנה הכללי שבאדם, ראויים וצריכים להֵחקר.
הפעולות, הנצרכות להיעשות בתוך המסגרת האמונית, חייבות להיות נחקרות. המדע פועל באופן מדויק, עד כדי שההיגיון האנושי יכול לתופסו, אך רק עד הנקודה האמונית. בהיות האדם פועל בדרך של הקשרי סיבה ומסובב הגיוניים, יכול הוא להבין את המהלכים, המתרחשים בתוך המסגרת המדוברת. במסגרת הפאזל אסור לפגום, צריכים לקבל אותה למעלה מהדעת. את חוקי המשחק צריכים לקבל למעלה מהדעת. להרכיב את הפאזל, לשחק את המשחק במסגרת החוקים, צריך לעשות עם שכל וידיעה תוך הקשרים של סיבה ומסובב. עד כדי, שמי שאינו פועל במסגרת של חקירה ופעולה שכלית טועה ופוגם בעצמו ועלול לאבד אף את מסגרת פעולתו,את אמונתו, דהיינו שיוציאו אותו מהמשחק.
יוצא מכל הנ”ל שצריכים שכל מובנה מדויק הגיוני חקרני, הפועל בתוך מסגרת חוקתית אמונית בלתי מתפרשת ואף בלתי ניתנת לחקירה.
אסור לנקוב את החלל, את האמונה. אסור לסתום את החקירה, את הנקב, הראוי להיחקר. הוא שנאמר, אם יפתח אחד מהם, אחד מדרכי האמונה, או אם ייסתם אחד מהם, אחד מדרכי הידיעה והחקירה, אי אפשר להתקיים כיהודי, אפילו שעה אחת.
שאלה א’
מהי פרה בפנמיות?
פרה הוא סוד צד שמאל. היא באה לכסות על חטא העגל, שהרי היא אמו. כפי שאמרו חז”ל (מדרש תנחומא חקת סימן ח’) “תבוא אמו ותקנח הצואה”. גם ידוע, שבמרכבת יחזקאל פני השור מהשמאל.
כבר הארכנו בחטא העגל, שהוא החטא הקדמון, שרצו להשתמש בכלים דקבלה עצמית בסוד כלים דעגולים. בכלים דעגולים יש רצון לקבל בעל מנת לקבל, אנוכיות. הכלים דעגולים אמורים לשמש את הקו, שבו החשיבות היא לכלים, שהם בבחינת מקבל בעל מנת להשפיע, אהבה, אמונה.
הרצון לשימוש בכלים דעיגולים מבטא את הרצון לאנוכיות.
בהיות העם מבקשים את העגל, מלשון עיגול, מבקשים הם, שהאנוכיות תשלוט. החטא הוא כל כך חמור, היות ובני ישראל היו בתוך ברית עם הבורא, בבחינת נעשה ונשמע. נעשה כלים של מקבל בעל מנת להשפיע, של אהבה, ולאחר מכן נשמע, נקבל את האור. הבקשה, שהאנוכיות תשלוט היא הפרה בוטה של הברית.
הפרת ברית הוא דבר חמור מאוד, שכן ללא ברית לא ניתן לקדם ולפעול שום דבר במציאות.
האדם, הפועל ללא ברית, פועל רק את הרגע, כמו בהמה. התנהגות זו, וודאי לא ראויה לאדם. אין האדם ראוי להיקרא במצב זה אדם.
למה לקחו דווקא פרה, הרי מדובר בשור? אלא , שמדובר בשור רפה. לא בשור מועד. רפה הוא אותיות פרה. על כן מודגש פרה ולא שור. ביאור העניין ראה בהסבר על תמימה.
שאלה ב’
מהי אדומה בפנמיות?
אדומה מלשון אדמה לעליון. צריכה המלכות לדמות עצמה לעליון.
כאן מובאת לנו נקודת עבודה חשובה, המתייחסת לדמיון האדם. האדם מתבקש להיות מה שהוא לא. מתבקש האדם להיות משפיע למרות, שהוא מרגיש שכל ישותו היא אנוכית. האדם נהנה, אם אנוכיותו מסופקת. אם כך, איך ידמה לעליון, שהוא משפיע. לצורך כך ניתן הדמיון לאדם. הדמיון נועד לתת אפשרות לאדם לפעול מעבר לחוקים. יוצא מכך, שגם אם החוק, המפעיל את האדם, הוא אנוכיותו, יכול הוא לפעול מעל אנוכיותו.
ראוי לציין, שהאפשרות לפעול מצד הדמיון, יכולה להיות זמנית בלבד. כך שגם האפשרות להיות משפיע, לכאורה רק זמנית.
הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו, שיכולים אנו להיות דומים לו. זה בא בבחינת חוקה, מעל לדעתנו. חייבים אנו להאמין, שכך הדבר.
אדומה בא לציין, שהפרה הנלקחת צריכה לבטא את ההפך מהטבע, הנרצה לאדם, כפי שהתבטא בחטא העגל. על האדם לרצות להידמות לעליון, להידמות למשפיע. צריכים לזכור, שאדמימות הפרה היא רק סימן לעבודה. על כל אדם לקבל את האדמימות שבפרה, כעבודה למעלה מהדעת ולהסכים להיות משפיע ולקבל עבודה זו של הדמיון.
להיות משפיע זה אומר, שהקשר שלי עם הבורא חייב להיות עם הרצון שלי, הנקרא משפיע. הטבה המורגש של האדם, הוא אנוכיות. ע”כ צריך האדם להתנהג בדרך של מעל הדעת, כדי להסכים בנפשו לסוג קשר של השפעה בינו לבין הבורא. רגיל האדם להגיע לתפילה עם רשימת בקשות לאנוכיותו. עתה, אם מקבלים אנו את עבודת פרה אדומה דווקא, צריכים להתחיל להתפלל אחרת.
שאלה ג‘
מהי תמימה בפנמיות?
תמימה הכוונה שלמה. ראש נקרא שלמות, שאין בו כלים דקבלה בפועל. כל עניינו הוא רק דחיית הקבלה העצמית. אמנם מתעסק הוא בהמשכת אור חכמה, שבזה הוא שמאל. שהרי אמרנו, שהפרה (השור) היא מצד השמאל. וזהו שור תם – רפה, להבדיל משור מועד, שהוא בבחינת גוף ממעלה למטה, שהוא דין קשה ולא רפה (אותיות פרה).
במצב הא’ האדם צריך לפעול בבחינת מסתפק במועט. זה המצב היחיד, שיכול לתת לאדם הרגשת שלמות. אומר אני הרגשה, היות וזה דבר זמני. אין הרגשה זו יכולה להחזיק לאורך זמן. זהו מצב ביניים, שנועד לתת אפשרות להמשך עבודה לשכלול הכלים, הראויים להכיל את אור מטרת הבריאה, שהוא אור החכמה.
שלמות בבחינת קבלת אור יכול להיות, רק לאחר שהכלים מוכשרים לקבל את האור. תפקיד האדם בחייו להכשיר כלים אלו. על האדם לבנות צורה חדשה לרצון, שיהיה בעל מנת להשפיע.
התמימות, המתבקשת בעבודת ה’, היא להאמין שאפשר להגיע לשלמות. הראש החושב, המתכנן, המציב את נקודת השאיפה של האדם, צריך לפעול מתוך אמונה שניתן להגיע לשלמות.
אם הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו, שנקבל את האור האלוקי. שהוא ברא את הנברא, כדי להיטיב לו, על האדם להאמין לכך גם אם זה למעלה מדעתו. הוא שכתוב “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”.
שאלה ד’
תמימה מהי?
אשר אין בה מום – (שיר השירים ד’ ז’) “כלך יפה רעיתי ומום אין בך”.
המלכות מושכת אור חכמה. כאשר מקבלת היא את אור החכמה, שהוא אור מטרת הבריאה, מכסה אור זה על כל המומים. מצב זה של קבלת האור נקרא שלמות. בשלמות זו נקראת יפה.
מה בעצם מבקשת מאיתנו התורה? איך אני יכול להיות בלי מום, הרי יש בי כל כך הרבה חסרונות?
זאת העבודה המתבקשת מהאדם. נכון שזה למעלה מדעתו, אך ראו נא, זה העניין של פרה אדומה, לעבוד למעלה מהדעת. בתוך הדעת, וודאי שאי אפשר לומר, על הרצון לאמת, כולך יפה רעייתי. האדם רואה כיעור ברצון לאמת. כיעור בבחינת חוסר הארה. האדם לא נהנה מלפעול את האמת. האדם נהנה מאנוכיות, על כן צריך להורות לו, שהעבודה שתטהר אותו, חייבת להיות למעלה מהדעת.
אם כך, מה ההתכוונות, הנצרכת מהאדם, בעבודה זו?
ההתכוונות היא להיות חיובי. להשתדל להיות שמח. להסתכל בעין טובה על המתרחש. לפרגן לאמת. להעריף תשבחות על מה שידוע לנו שהוא אמת. להתכוון לכך, שאנו נהנים מהאמת ולא לדבר ח”ו דיבורים כמו: האמת מרה, זה לא כיף להיות יהודי, זה לא נעים להשפיע, כל היהודים הם עזי פנים וכו’. האדם צריך להרגיש כעין גמר התיקון, שבו כל החסרונות, אף הפנימיים והלא מודעים מתמלאים. ע”כ גם הרגשות המזדמנים, הבלתי מובנים לנו לעיתים, בהיותם נובעים מהתת מודע, מתרקמים כרגשות אמיתיים ונכונים.
שאלה ה’
מהו אשר לא עלה עליה עול בפנמיות?
אשר לא עלה עליה עול – הכוונה, שהמלכות לא באה בזיווג. כפי הכתוב (בראשית כ”ד ט”ז) “בתולה ואיש לא ידעה”. שאינה מקבלת מבעלה אלא מהאם. ובכך אינה נמצאת תחת שליטת בעלה.
מה הכוונה למעלה מהדעת?
בבחינת למעלה הדעת יש ב’ הבחנות: מוחא וליבא.
מוחא היא בחינת הידיעה שבאדם.
ליבא היא בחינת ההרגשה שבאדם.
שניהם בתוך מסגרת של נטיות הלב, על כן בשניהם צריכים לפעול למעלה מהדעת.
הצורך לפעול למעלה מהדעת נובע מחטא אדם הראשון, כפי המתבטא בחטא עץ הדעת טוב ורע. כפי שמסביר בהרחבה בעל הסולם בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות ט”ו-י”ז.
ישנם שני מיני ברורים הנוהגים באדם.
א. בירורי טוב ורע.
ב. בירורי אמר ושקר.
בירור הא’ הוא כוח הפועל הגופני, שאופני פעולתו, ע”י הרגש מר ומתוק. שדוחה המר ומקרב המתוק. הנה כוח בירור זה טוב רק לדומם צומח וחי. על ידו מגיעים הם לתכליתם הנרצית.
ברור הב’ נוסף על הברורים של דומם צומח וחי, המתבטא במין האדם. כוח זה הטביע השי”ת באדם. הוא הנקרא, כוח פועל שכלי. שדוחה השקר ומקרב האמת. הבחנתו של אדה”ר לפני החטא הייתה שלמה. הטוב והאמת והרע והשקר היו זהים אצלו. מה שגרם לו להנאה היה אמיתי. מה שייסר אותו, היה שקר. דהיינו, ב’ מיני הברורים, טוב ורע ואמת ושקר היו היינו הך אצלו.
לאחר החטא התערבבו המושגים. נוצר מצב, שאפשרי, שמה שמורגש כטוב הוא שקר, ומה שמורגש כרע הוא אמת. אי לכך לא יכול האדם, מאז ועד גמר תיקון חטא זה דאדה”ר, לסמוך על הבחנת טוב ורע שבתוכו, אלא אם כן ייתקנו, שיהיה כוח המברר הרגשי, בעל הבחנה של אמת ושקר. לא נותרה לאדם ברירה, אם רוצה הוא ללכת בדרך של אמת, אלא לפעול למעלה הדעת. שכל מה שהדעת דורשת ומחפשת זה את הטוב, את התענוג, את הידיעה. מבקשת הדעת לברר רק בסוג בירור הא’. מבקשת היא את המועיל, את האושר. אך כאמור באופן זה לא ניתן להגיע לאמת. היות ונטלה מצורת הבחנה זו בירור של אמת ושקר.
אם כך לשם מה צריך בכלל את הדעת?
התשובה לכך היא, שהדעת, כפי שאמרנו, היא רק אמצעי במסגרת הלמעלה מהדעת. צריכה היא לשמש את הלמעלה הדעת, כך שיתרבה הרצון, היכולת והחשיבות לפעול למעלה מהדעת.
למעלה מהדעת בבחינת ליבא הוא ע”י פעולות של התגברות. על ידי מניעת ההנאה, מניעת התגובה הרגשית. זו על פי הרגשת האדם.
למשל, אם האדם מאד אוהב לאכול כריך של גבינה עם נקניק, לא עלינו, אז צריך הוא להכריח את עצמו לא לאכול כריך כזה, כי זה מנוגד לאמת. או למשל, אם אדם מאוד אוהב לישון בבוקר, אבל מצד האמת צריך עד זמן מסוים לקרוא קריאת שמע של שחרית, על כן חייב הוא, לכפות את עצמו לקום בזמן, ולפעול על פי האמת. למעלה מהדעת בבחינת מוחא הוא על ידי ביטול מחשבות עצמיות, וקבלת דברי חכמים כאמת מחייבת. כך שאם חז”ל אומרים דבר מסוים, שבינתי אומרת אחרת, ואף אם חקרתי בדבר ובטוחני בצדקתי, עלי לומר לעצמי, שודאי דברי חכמים אמת הם ועלי לשנות את דעתי.
סיכום:
דעתו של האדם היא לקבל לעצמו. דעתו של הקב”ה היא שצריך להשפיע. על האדם לכפוף דעתו ומעשיו, שיהיו כולם בבחינת השפעה לבורא עולם. ובע”ה נגיע כולנו לטהרה אמיתית בדרך של הליכה באמונה למעלה מהדעת, שזהו הבסיס הראשון לכל פעולה ברוחניות. שאלמלא הליכה למעלה מהדעת, האדם לא עושה אפילו צעד קטן בדרך האמת.
טוב הדבר, שכל אדם יקנה לו מושגים של למעלה מהדעת על ידי התנסות עצמית, הן של התגברות בעשייה והן באמונת חכמים.
בע”ה נגיע כולנו לתיקון הנרצה בדרך האמת ויתוקן בנו חטא אדה”ר. כל הטוב יהיה אמת, וכל הרע יהיה שקר. במהרה בימנו. אמן.
תרגיל: כל אדם יבחר לו ב’ בחינות של למעלה מהדעת
מוחא – יבחר דבר שהוא חושב אותו כנכון, יראה אם דעת חז”ל, או רבו, או מדריכו היא דעה אחרת, יפעל לשנות בתוכו את תפיסתו.
ליבא – יבחר אדם חמישה דברים, שבהם צריך הוא להתגבר על החשק הגופני הרגיל. ויפעל אותם השבוע, מעל לחשק הגופני שלו.
הסולם
