יסודות בפנמיות התורה: הרה”ק מזידיטשוב זצ”ל אומר בספרו סור מרע ועשה טוב: “והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה, הוא כבהמה וכו’… אחר שעושה המצווה בלי טעם, רק מצוות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות, האוכלים חציר, שאין בו טעם אכילת אדם וכו’…” ובספרו עטרת צבי כתב “וזאת נחלט ונשרש בנפשי, אשר מי שלא ראה אור ספר הזהר, לא ראה אור מימיו.” 

א. איך אפשר לומר על הבורא, שהוא בעל חמה. הרי חז”ל אומרים, שכל הכועס, כל מיני גיהינום שולטים בו? 
ב. מדוע עלינו להדמות דווקא לתכונות ההשפעה של הבורא? 
ג. לשם מה צריך את התכונות השליליות? 
ד. במה מעשהו של פנחס כה גדול, שה’ נתן לו כהונת עולם? 
ה. למה התמורה למעשהו של פינחס היא שלום? 

איך לאחר שמע דברים אלו, מזעיפים האנשים פניהם כנגד האמת. הנה עומדת היא מולם בכל פעם מחדש, במלוא עוצמתה. נוכחת היא ללא משוא פנים ומבקשת את לבם. הם מתוך אטימות הלב ומבוכת ההבנה, מסירים אותה מדרכם באומרם, לכי לך, אנו מחפשים את האמת והיא מתרחקת לה. דבר זה מתמיה אותי בכל עת מחדש. אולי הסתרה זו שלה, היא מלוא עוצמתה. רק הראויים באמת, יזכו לחכמת האמת, ללימוד סודות התורה, ולא יתפלשו בעשב, המתאים לבהמות השדה. מתוך הבנה זו, מבקשים אנו, לעסוק בפרשה שלפנינו, עד כמה שאפשר, בפנימיותה. מתוך הבנה, שההתעסקות בחיצוניות, לא תובילנו לתכלית קיומנו, שאליה שואפים או רוצים אנו לשאוף במלוא כוחנו. שאיפת האדם בתכונת הנפש הפנימית, המבעבעת בו, מציבה את האדם במקום שונה מסביבתו. היות האדם נתון ללחצים, המתישים של הקיום החברתי שלו, ראוי לו לאדם, שיבחר את הסביבה הראויה, בה תוכל נפשו להשיג את ערגתה, הבלתי מתפשרת. בחירת הסביבה כקרקע פורייה, אינה מבטיחה את הקיום הנפשי העמוק, הנדרש מהאדם, המבקש אמת. זו אינה יכולה להחליף עבודת נפש מסודרת, מדויקת בדרך פנמיות התורה, תוך הדרכה והתבטלות למדריך מוביל דרך. כאשר כל הכוחות פועלים במקביל, הן הפנימיים, והן החיצוניים, אז מתחיל נבט ההנפשה הראויה, להראות עצמו מעל פני שטח החברתיות, המעיקה כל כך, לכל הנמצא בחברה הרגילה. יש לשים ליבנו לנבטים, הנראים מפעם לפעם, לבל נרמוס אותם ברגל גסה. יש להצמיח אותם לתוך עדינות הנפש, בתוך פרדס ההתהוות של פירות האמונה ואהבת ה’. 

שאלה א’ 
איך אפשר לומר על הבורא, שהוא בעל חמה. הרי חז”ל אומרים, שכל הכועס כל מינו גיהנום שולטים בו? אומר הכתוב (תהלים צ”ג, א’) “ה’ מלך גאות לבש” ועוד מינֵי תיאורים של מידות נפסדות. 

בהיותנו מחפשים תחבולה נצחית להדבק בבוראנו, אומרים לנו חז”ל, הרוצה להידבק בה’ ידבק במידותיו. כפי הכתוב (שבת קלג) “מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום”. למה לא יאמר האדם, ה’ בעל גאווה, גם אני אהיה בעל גאווה? הבורא משקף כלפינו את מכלול התכונות האפשריות. כל ראייתנו את הבורא, נובעת רק מדרך ההסתכלות שלנו את הבורא ולא ח”ו מעצמותו. שהרי אין לנו רשות ואף לא אפשרות לעסוק בעצמותו. כל מה שאנו משיגים, הוא בבחינת “ממעשיך הכרנוך”. האדם, בהיותו מרגיש שחֵמה שפוכה עליו, מרגיש ייסורים, שבאים עליו ברצף בלתי סביר לדעתו. אז הבנתו אומרת לו, שהבורא כועס עליו וכן תכונות אחרות. דהיינו, לא תכונותיו של הבורא נראים לעינינו, אלא צורת הסתכלותנו שלנו, היא הדבר שנראה לעינינו. תפיסת האדם את המציאות אינה לפי מידת האמת שבמציאות. האמת מופשטת מכדי השגתו של האדם. אומר הרב”ש בהקדמה לפרי חכם (כרך ד’ עמוד ט’) “מה שנראה אלינו, הוא כפי שהמטרה מחייבת אותנו – כפי קטנותנו. בדומה לאב, הרואה את בנו, עולה על סולם רעוע, והוא מראה לו פנים אכזריות, כדי להבהילו שלא יעלה וכוונתו להצילו ממות ח”ו, האם אנחנו יכולים לחייב, שתהיה אותה הצורה האכזרית של אביו למציאותו האמיתית, ולומר שבאמת יש לו אב אכזר ורע, כי הוא לא נותן לבנו את מבוקשו? 

חבר יקר, שים את המשפט הבא בנפשך וכל מבט חייך ישתנה לטובה, לאמת. 
אלא כל פעם שהדבר תלוי בתיקונים, התיקונים הם הנותנים את הצורות, ולא המציאות נותנת את הצורות. 
מכאן והלאה אל לו לאדם לחפש את האמת. רוצה אני לומר, את האמת, כפי שהיא מתבטאת מעבר אליו. 

האמת מתראה בצורה. הצורה הרצויה ביותר, היא הצורה, שתיתן לאדם את האפשרות להתקדם למטרתו. מטרת הנברא היא להידבק בבוראו. אי לכך עליו לחפש ולהשתית בנפשו את הצורות, שיתנו לו את האפשרות להגיע לדביקות זו. 
זכור נא, אין האמת כפי שהיא חשובה, אלא הצורה המכשירה את האדם לאמת, היא האמת הרצויה, היא התפיסה הרצויה של האדם. 

ראיית הבורא ככועס, כבעל חמה וכו’ רצויה לאדם בקטנותו, היות והיא מכשירתו להתקדם בדרך עבודתו. זאת הסיבה, שהתורה מציגה לנו את הבורא גם דרך ראיית תכונות שליליות. ע”כ אל לנו לחשוב, שהבורא ח”ו בעל חמה הוא. צריכים אנו לחשוב, שזו צורת הסתכלותנו, ואם כך נתנה לנו התורה להביט, זו הצורה הטובה ביותר, שתובילנו למטרתנו. לולא הפחד מהעונש, מהתיקון יתכן, שלא יזיז האדם את עצמו להתאמן, כך שיהיה דבוק יותר בבורא. 

שאלה ב’ 

מדוע עלינו להדמות דווקא לתכונות ההשפעה של הבורא? 

המידות מתחלקות לשני סוגים. חיוביות ושליליות. 
כל התכונות השליליות נובעות מחסרון, מרצון למלא חוסר ביחס לעצמנו. פועלות הן על הרצון לקבל לעצמנו. כדוגמא לכך יכולים לראות בסודות גוף האדם, כפי הכתוב בזהר הקדוש, שבו הושט והקנה משולים לב’ העולמות. הושט לעולם הזה והקנה לעולם הבא. הושט, המייצג את האכילה ווהשתייה, מתהפך לשטן, לאחר שהו’ מושט הוארכה ל-ן על ידי חטא האכילה ללא טחינת השיניים, המבררים את הטוב מהרע, שכתוב בהם (במדבר א’) “הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת ואף ה’ חרה בעם”. 

בליעת המאכל, ללא בירורו, ע”י לעיסת השיניים, הוא כקבלה של הנאה, ללא חשבון ממה נכון להנות וממה לא. זו היא עצם התגלות השטן, חכמה ללא חסדים. ידיעה ללא אמונה. שמש ללא לבנה. ע”כ ימות השמש, שהם שס”ה הם גימטריא השטן חסר אחד. אומר הזוהר הקדוש (פנחס שס”ו) “חסר אחד של יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה”. 

(זהר שס”ז) “יום הכיפורים, שאין בו אכילה ושתייה, היא כעין הקנה האחראי בגוף על הנשימה והוא ו’ בן י”ה מן בינה. ובשבילו העמידו בעלי המשנה “הרואה קנה בחלום זוכה לחכמה”. 

באיברים פנימיים הוא חילוק בין הלב לכבד והדברים עוד ארוכים. אך עיקרו של דבר הוא, שכל התכונות, כמו איברי הגוף מתחלקות. החיוביות הם יצר הטוב, הרצון להשפיע, והשליליות הן יצר הרע הרצון לקבל לעצמו. 

עתה ברור לנו, שבהיות האדם רואה את בבואתו שלו, אף בהסתכלותו על בוראו, רואה הוא את ב’ התכונות. התכונות השליליות, נובעות מעצם קיומו, מהרצון לקבל, בבחינת יש מאין. אין לו צורך להדמות להם, שהרי תפקידו של האדם לקנות את הצורה החסרה לו, שהיא תכונת ההשפעה, שדרכה יוכל להידבק בבורא עולם. התכונות החיוביות הן תשקיף של הבורא, של הבנתנו את הבורא כמשפיע, בבחינת יש מיש, ולכך עלינו להדמות. כאן יש לנו מקום לעבודה, שהרי התכונות החיוביות הן בבחינת טבע חדש עבורנו, אותו אנו צריכים לרכוש, כדי לקיים את תכלית הבריאה, שהיא לקבל את השפע האלוקי. כל מטרת הצמצום הייתה, כדי שנרכוש טבע חדש זה של השפעה. על כן חז”ל הזכירו את התכונות החיוביות, כנצרכות לשם דבקות בבורא ולא את השליליות. דרך מידת ההשפעה ניתן לתקן את צורת יצר האדם. יצר לב האדם רע מנעוריו. ליצר צורה של בעל מנת לקבל. עם צורה זו אין האדם יכול להיות בהשוואת צורה עם הבורא. על כן צריך האדם להידמות דווקא לתכונת ההשפעה של הבורא. לא יהיה קשה בעיניך, שגם תכונות שליליות לבורא. הס לנו מלחשוב כך. נכון הוא לראות, שישנה התראות כזו כלפינו, אך וודאי הוא, שאין אלו תכונות הבורא, אלא ברוב קטנותנו, ראוי שנראה באופן זה, שנוכל להזיז עצמנו למטרה הרצויה. (ראה תשלום עניין זה בשאלה א’). 

שאלה ג’ 

לשם מה צריך את התכונות השליליות? 

האם לא די היה בחיוביות? לפי מה שאמר בעה”ס, התורה נקראת סם. לפעמים היא סם החיים, ולפעמים היא סם המות. סם הוא תרופה, למי שהוא חולה. משא”כ אדם שהוא בריא, אם ייקח תרופה עלול לחלות. זאת אומרת, שהתורה, שהיא כאמור סם, טובה היא רק למי שחולה, רק למי שיש לו רצון בעל מנת לקבל. רק למי שיש לו מה לתקן. על כן האדם צריך ללמוד תורה בתחילה, בכדי שיראה, שהוא חולה, שיראה שהוא בעל חסרון. כי רק שם שייך תיקון. רק לאחר שישנה הכרת הרע, שייך שימוש אמיתי בתורה. זוהי נקודת החיבור לאמת. ההכרה שיש בי רע. הנה תשובה זו לכאורה הפוכה היא, שמתרצת את הצורך ברצון לקבל, בכך שיש תורה, שבאה לתקן את הרצון לקבל. תשובה זו יוצאת מנקודת הנחה, שברור לנו הדבר כמושכל ראשון, שהרצון לקבל הוא הבסיס הראשוני של הבריאה, שאחרת מי יקבל הטבתו ית’ וית’. אלא שאף הכרה זו נצרכת לנו, ומגיעה לנו ע”י שימוש בתורה, כמאירה את החדר החשוך וע”י כך את החסרונות שבו, שכל עוד שהם לא מתוקנים, הם שלילים. אין התורה ח”ו יוצרת את החסרונות שבאדם, אלא רק מגלה לו אותן. התכונות השליליות נצרכות רק בבסיסן, שהוא הרצון לקבל. תפקיד האדם לראות, שהרצון משמש עם לבוש עכור. תפקיד האדם להסיר הלבוש ולא את העצם, שהוא בסיס הבריאה, המבוטא כרצון לקבל את הטבת הבורא. עוד יש לומר, עניין חשוב בדרך התנהלות האדם בחייו. הרצון השלילי מהווה משקל נגד לתכונה החיובית הגנוזה באדם, כשורש שלא בא עדיין לידי קיום. יכולת התכונות הרעות לפעול כנגד הרצון החיובי, נותנת אפשרות לאדם להפעיל את התכונה הפנמית על ידי אימון מתמיד ובכך לשכללה ולהביאה לידי קיום. 

שאלה ד’ 

במה מעשהו של פנחס כה גדול, שה’ נתן לו כהונת עולם? 

הנה תארנו את ב’ התכונות – הרצונות שבאדם, החיוביים והשליליים, קו ימין וקו שמאל. כידוע, צריך קו שלישי, שיכריע ביניהם. כך נבוא לביאור שאר השאלות, שהרי זהו בדיוק מעשהו של פנחס. בניית הקו האמצעי. 

פנחס, שכתוב בפרשתנו עם י’ זעירא בא לרמז, שאין הי’ שלו קיימת בו מתחילה. אלא שניתנה לו על ידי הקב”ה דרך משה רבנו, כדי לבסס בו את קו שמאל, שהוא בחינת יצחק. פנ-חס הוא פנ דהינו צד חס, שחס על זולתו. זוהי תכונתו של קו ימין. ההפרש בין פנחס בלי י’ ליצחק הוא אותה י’ שהתווספה לפנחס. יצחק=פינחס=208. שע”י י’ זו קנה פינחס את מידתו של יצחק, שהיא מידת הגבורה, קו שמאל. 

קו שמאל הוא רצון לג”ר דחכמה ממעלה למטה, דהיינו לקבל הנאה ברצון לקבל. לאחר צמצום ב’, שהתהווה בנקודות דס”ג, אסור ואי אפשר למשוך הנאה ברצון לקבל, אלא אם כן מתקנים בחינה זו של צ”ב, כפי שיקרה בע”ה בגמר התיקון. 
הכתוב אומר פעמיים בן, “פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” אומר לנו הזוהר הקדוש, שהוא רמז לכך, שבא פנחס לתקן את חטאם של נדב ואביהו. חטאם היה, שהיו שתויי יין. יין זה בחינת חכמה. נדב ואביהו רצו הם למשוך ג”ר דחכמה ממעלה למטה. בכלים דקבלה. זאת אומרת, שמטרת פעולתם היתה, לקבל הנאה וזו הנקראת אש זרה, שאסורה היא, עפ”י החוק שחוקק לעולמי עד בבחירה של הרצון בא”ס ליתר דבקות. דהיינו, שכל הקבלה תהיה היא עצמה השפעה, בבחינת לקבל בעל-מנת להשפיע נ”ר לבורא עולם. פנחס, שמצד אמו התייחס ליתרו, הוקנט על ידי העם באומרם, שחם מזג הוא, בהיותו משורשו מתייחס לאומות העולם, שהם עובדי עבודה זרה. על כן בא הפסוק ומייחסו להיותו בן בנו של אהרון. דהיינו, שיש בו ב’ שורשים. גם קו שמאל וגם קו ימין. קו שמאל, בהיותו משורשו בן לאם, שהייתה מעובדי עבודה זרה. ומאביו הוא משורש כהונה, שכהן זה קו ימין. אלו הם ב’ הקוים שיש באדם. מצד אחד רצון לקבל שזה קו שמאל. מצד שני רצון להשפיע, שזה קו ימין. 

את הרצון לקבל מקבל האדם מהבורא, מעצם בריאתו. זהו רצונו הגופני של האדם, שרוצה אך לקבל. את הרצון להשפיע מקבל האדם כנקודה שבלב, שעליו להגדילה ע”י מעשים טובים. זהו צד נשמתו, שחצובה היא, יש מיש מעצמותו, שרוצה אך להשפיע. שני רצונות אלו נמצאים באדם במחלוקת, וצריך שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. הקו האמצעי בין אברהם ויצחק הוא יעקב, שנקרא תם-שלם. זו השלמות, שניתן להגיע אליה על ידי חיבור ב’ הקוים. זאת על ידי הפשרה, שניתן להגיע על ידי הכנעת השמאל. דהיינו שלא ירצה האדם לעשות פעולה עם רצונו לקבל, אלא עם רצונו להשפיע. 

כאשר לא מכניעים את קו שמאל, זו הטומאה בשיא התגלמותה. הוא שיעץ בלעם הרשע לבלק, שהמדיַניות יפתו ויעוררו את קו שמאל של בני ישראל ובכך יעוררו אותם לחטוא בקבלה עצמית. מדין מאותיות דִין, קו שמאל. דהיינו, שעל ידי התעוררות קו שמאל משכו את בני ישראל לוותר על האמת, לוותר על השלמות ובכך נפלו לחטא הנורא. הנאה, חיוּת, הארה, או שהולכת היא לקדושה, או ח”ו לטומאה. זמרי וכוזבי שבאדם, הם המושכים את האדם לטומאה. כאשר יש רצון עז לאדם וצריך הוא לוותר עליו, צריך לשם כך מסירות נפש מאד גדולה. אך רק בויתור על הרצון, אפשר לעורר את קו הימין, שהוא הנתינה. לאחר מכן על האדם ללכת בדרך השלמות, שהוא קו אמצעי. 

פנחס, ששאב כוחו מעקדת יצחק, שעניינה הוא ויתור על יצחק, שהוא קו שמאל, הצליח להחדיר את מסירות הנפש הזאת למחלוקת הפנימית של ויתור על השמאל. עד כדי, שהיה מוכן למות בשביל לקיים את התורה. ביודעו, שאין זוכה בתורה, אלא מי שממית עצמו עליה. ממית את מה שמרגיש כעצמו, שהוא קו שמאל, על התורה, שהיא קו אמצעי. מסירות נפש זו של פינחס, היא שנתנה לו כהונת עולם. ע”י קבלת ה-י’ גילה בתוכו את כל בחינת השמאל שלו, את בחינת יצחק, ותיקן בחינה זו ע”י הסרת המ’ מהיצר הרע, שהוא בחינת מות. חיברה ליצחק, שהוא בחינת ר”ח (208), שזהו בחינת רמח, שלקח בידו, וביטל בכך את המות מעל ראשי ישראל. 

שאלה ה’ 

למה התמורה למעשהו של פינחס היא שלום? 

בשביל מסירות נפש אמיתית וגדולה זו של פנחס נתן לו הקב”ה ברית שלום. 
שלום זהו קו אמצעי. כך האדם יכול לקבל שלמות. אם ילך במסירות נפש בלתי מתפשרת נגד רצונותיו הבהמיים, נגד רצונות הגוף שלו. ינקוב אותם ברומח שבנפשו ויוליד נקבה חדשה, שמאחדת את הרצון של הנתינה והקבלה, בתחילה בבחינת הסתפקות במועט. היות ושלום הוא קו אמצעי, והיות ופינחס מהווה את התיקון של קו אמצעי, הרי מבטא הוא את בחינת השלום. ראוי לשים לב, שלא ניתן להגיע לשלום, טרם זוכים לקו השמאל. רוב החטאים נובעים מהניסיון לעבור לקו שמאל ולתקן אותו. המעבר לקו שמאל בבחינת עוררות הקנאה, עוררות האש שבאדם, עלולה להביא האדם לחטא של קבלת האור בקו שמאל ממעלה למטה. בסיפורי התורה, אין אנו מבינים לעיתים, איך יכלו נשמות כל כך גבוהות, כמו דור המדבר לחטוא. יש להבין, שניסו גדולי ישראל אלו, לתקן את קו השמאל שבנפשם ושל כלל האומה. הדברים מובאים לנו בסיפורים, כדי שנוכל לגזור מהם גם את ההתבוננות המעשית היום יומית שלנו. אך אל לנו ח”ו לחשוב על גדולי ישראל אלו כמו קרח וזמרי וכו’, שאנשים שוטים הם היו וחטאו בדברים של משחקי ילדים, בצעצועים. התעוררות קו שמאל מחייבת את תיקון הקו האמצעי. התעוררות התאווה, מחויבת כתנאי מוקדם, לפני תיקון של קו אמצעי. גם שבתאי בן צבי ניסה ללכת בדרך זו ונכשל. מה לעשות כדי לא לטעות, כדי לא ליפול? על האדם לשמור את המסגרות, אותם קבעו לנו חכמינו ז”ל. מסגרות אלו לא מובנות לנו לעיתים דחופות, אך באו הללו לשמור עלינו. שכאשר נעורר קו שמאל, או יתעורר מאליו, תוכל להישמר נפשנו, לבל תחטא. 

סיכום: 

בחינת קו האמצעי זאת השלמות האפשרית בזמן התיקון. 
בע”ה לעתיד לבוא בגמר התיקון נוכל למשוך את מלוא ההנאה ולא נצטרך להסתפק במועט. זאת מתוך שרכשנו במשך שיתא אלפי שַנִי (ששת אלפי שנים) כלים דהשפעה, שהם הבסיס היחידי, האפשרי לקבל בעל מנת להשפיע נחת רוח לבוראנו, שזו הרי תכלית קיומנו, לקבל מתוך אהבה. 
בכך בע”ה נשרת נאמנה את בוראנו ונזכה לגאולה קרובה בזמננו אנו. במהרה בימנו. אמן.

תרגיל: בחר חמישה דברים, שבהם אתה משנה את ההסתכלות שלך על המציאות. צורת החשיבה לשינוי צריכה להיות, על פי התיקון הנצרך, ולא על פי המצב הקיים. דוגמא: עד היום הסתכלתי על הורי כאנשים שצריכים לעזור לי. היום אחפש, איך אני יכול להשתמש בקשר עם הורי, כדי לתקן את עצמי. עד היום הסתכלתי על אשתי כמצב קיים ומוחלט. מהיום אני בוחר לעשות עם מציאות קיומה עבודה, ע”כ אני צריך מהיום, להסתכל על התכונות החיוביות שלה, היות ואני צריך לאהוב אותה. ואם יש לה תכונות שליליות זה לא מעניין אותי. רשום את חמשת הדברים, הסתכל עליהם כל יום במשך שבוע, לאחר מכן, פעם בשבוע במשך חודש, לאחר מכן פעם בחודש במשך שנה. בכל פעם רשום את התרשמותך מהשינוי בצורת הסתכלותך. אם לא התרחש שינוי, עשה לך תחבולות, כדי להזכיר לך את משימתך. 
בהצלחה 

הסולם