קורח מערער על מנהיגותו של משה. הערעור הוא על מינויו של משה, כי אליצפן יעשה לנשיא שבט לוי. קורח ראה את התפקיד, כמגיע לו, בהיותו בנו של יצהר, השני בבני קהת. מה עוד, שעל-פי דברי קורח, הנהגת משה גם בדברים אחרים, חסרת הגיון היא ושוללת את הדעת. שהרי לשם מה צריך ציצית בטלית, שכולה תכלת? ולשם מה צריך מזוזה, בבית שמלא ספרי קודש?
מספר עניינים תמוהים יש לנו בפרשה זו. נתינת הדעת אליהם וחקירתם יכולה לתת לנו עוד סימן דרך בעבודתנו. בניסיוננו למַצות את חיינו בעולם הזה, לשמש את התכלית שֶלִשְמָה אנו כאן.
שאלות :
א. מה כל כך רע בכך, שקורח מעלה דעה שונה מדעתו של המנהיג משה? האם כל כך חסר בטחון הוא משה רבנו ח”ו, עד כדי שאינו יכול לשמוע ביקורת? למה לא ענה משה תשובה ברורה על שאלתו של קורח? הרי הייתה לקורח טענה מאד ברורה (במדבר ט”ז ג’) “רב לכם כי כל העם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’ “?
ב. מדוע היה צריך להביא עונש כל כך קיצוני ופלאי על קורח ועדתו, אפשר היה פשוט להוכיח להם, שהאמת אינה אתם, ובוודאי היו חוזרים בהם מדעתם, והיו מקבלים את הנהגת משה? האם יש ח”ו נקימה במעשה משה?
כדי לגעת בקצה מה בפרשה סבוכה זו, עלינו לתת אור מעט על המושג מחלוקת.
יסודות בפנמיות התורה
זהר קורח (ובהסולם אות ה’) “קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודיחוי הרחקה ודיחוי מלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת היא הרחקה ודיחוי של השלום ומי שחולק על השלום חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא שלום”. רואים אנו מדברי הזוהר, שהמחלוקת מנוגדת לשלום. רואים אנו, שכאשר נמצאים שני אנשים במצב של שלום, אז דעותיהם שוות זו לזו, ובכל אופן לא מנוגדות זו לזו לגבי אותו מושא. כפי שאמרנו בפרשת שלח לך, בין כל שתי מדרגות, אף אם הן הופכיות זו לזו, ניתן לגשר על ידי האמצעי, המקשר בין השניים. ראינו, שהאמצעי בין בהמה לאדם, הוא הקוף. האמצעי בין צומח לבהמה, הוא אדני השדה. בין דומם לצומח, הם האלמוגים וכן הלאה.
אם כן, נשאלת השאלה מהו האמצעי בין המחלוקת לשלום?
מתוך התבוננות על העניין, רואים אנו, שהשלום הנו תוצאה ממחלוקת. שאם יש שניים, שחלוקים בדעותיהם, להם יש עניין להגיע לשלום. או ח”ו להיפך, להנציח את המחלוקת. נמצא, שאם נמצאת התוצאה דהיינו השלום, מחויב שתתקיים גם הסיבה, שגרמה לתוצאה, דהיינו המחלוקת. אין שלום ללא מחלוקת.
זהו שאמרו חז”ל “לעולם ירגיז אדם יצ”ט על יצה”ר” ופירש”י “שיעשה עמו מלחמה” (ברכות ה’).
האדם נברא עם הרצון לקבל. רצון זה הוא בריאה מוחלטת של הבורא. על האדם הוטל לבנות כלים דהשפעה. זאת, כדי שקבלתו את השפע האלוקי, תהיה ללא בושה, שתהיה בכלים, שהוא השתוקק להם מכוחות עצמו. דהיינו שתהיה לאדם את הכוונה הראויה על רצונות הקבלה, בכדי לקבל בהם בעל מנת להשפיע.
אנו רואים ב’ סוגי המשכות מהבורא: א. קבלה ב. השפעה.
הקבלה הינה המשכה בלתי ישרה מהבורא, בבחינת יש מאין. השפעה הינה המשכה ישירה מהבורא, בבחינת יש מיש. כהתבטאות לב’ המשכות אלו, נתהוו ב’ סוגי כלים.
א. כלים דקבלה
ב. כלים דהשפעה.
בכלים דקבלה נהנים ממעשה קבלה. בכלים דהשפעה נהנים ממעשה השפעה.
לאחר צמצום ב’ בעולמות, נחקק, שלא ניתן להשפיע נ”ר לבורא, אלא אם משתמשים ברצונות דהשפעה. ישנה מחלוקת קוטבית בין שתי הדעות בתוך האדם, יצה”ט אומר צריך רק להשפיע. יצה”ר אומר צריך רק לקבל. כל יצר מצייר ציור שונה בתודעת האדם.מחלוקת זו יצר הבורא, כדי שהאדם יוכל להגיע לשלמות, שהיא השלום. דהיינו, מיזוג ב’ הדעות. לקבל בע”מ להשפיע. זוהי השלמות. אם כל צד יישאר בדעתו לא יהיה שלום.
איך מקַרבים את השניים לשלום ביניהם, להיות אחד?
תשובה, מקשרים את שניהם לדבר שלישי. שהרי אם ננסה להפגיש ב’ דברים מנוגדים, לעולם הם לא יפגשו. היכולת של כל צד להסכים עם הצד שכנגד, לחשוב דרכו, אינו די, כדי להגיע לשלמות. יותר מכך, יוצר הוא ניגודים ומלחמות, שסופם הרג ואבדון.
הרי אנו מבקשים להגיע לשלום מתוך המחלוקת. מקובל לחשוב, שההקשבה הנדיבה היא המביאה לשלום. דהיינו, הקשבה מתוך רצון להבין את הצד האחר ומניעיו, אך לא כך הדבר. הקשבה היא נקודת המפתח, אך הדבר העיקרי הוא נקודת הגישור בין השניים על ידי דבר שלישי. התחברות השניים לנושא משותף שלישי, היא המביאה את השלום. האדם, בלוקחו את שני רצונותיו המנוגדים, מחד הרצון לקבל ומאידך רצון להשפיע ומאחדם, בשאיפה לעשות את רצון הבורא, מחויבים הם להתחבר לאחד, אם כופפים דעתם לדבר שלישי זה. כך כל צד יכול להתכלל מדעתו של האחר.
המדובר הוא, שב’ הצדדים לא יוותרו זה לזה, אלא כל אחד מהם יפעל לאני המשותף בניהם. האני המשותף הוא עשיית נחת רוח לבורא. גם הרצון לקבל שבאדם וגם הרצון להשפיע שבאדם, בהיותם פועלים למטרה השלישית, הסגולית, המחברת בניהם, הופכים להיות מחוברים דרך הצד השלישי. הנקודה הסגולית היא הכלל המחבר את כל הפרטים. באופן זה יכולים להתחבר אפילו דברים, המנוגדים זה לזה בתכלית השינוי.
מן הראוי להדגיש בשנית, כי המחלוקת היא הכרחית כדי להגיע לשלום. ישנו לעיתים שלום מדומה , רק על פני השטח, בו הצדדים מסתירים את דעותיהם האמיתיות. אומנם אין גילוי למחלוקת בינהם, אך אף מה שנראה כשלום, הוא רק חוסר מלחמה מעושֶׂה. על האדם להגיע בתוך נפשו למחלוקות אמיתיות, לחיכוך פנימי. חום האש הפנימית, הוא כור ההיתוך של נפש האדם, הזקוקה לזיכוך.
מדוע בני אדם לא אוהבים מלחמה ?
הפחד להגיע למחלוקות פנמיות נובע, מהשאיפה לשלום, לחוסר מלחמה. אם לאדם לא מתעוררות מעצמם מחלוקות, עליו למצוא תחבולות, כדי ליצור אותן. כפי הכתוב (משלי פרק ד’ פסוק ו’) “בתחבולות תעשה לך מלחמה”. שהרי השלום חייב להגיע, ע”כ לפניו תבוא בהכרח גם המלחמה, טוב שנהיה מוכנים, כדי שלא נשאר שאננים.
מלחמה היא דבר טוב מאוד, כאשר מטרתה שלום.
שלום הוא דבר רע מאוד, כאשר מסתיר הוא מלחמה.
הרצון לקבל שבאדם פועל על פי ציווי הבורא, שהרי מטרת הבריאה חייבת להתקיים. אך מוכן הרצון לקבל שבאדם לכפוף דעתו, כך שקבלתו תהיה רק בהשפעה. זאת, כדי להתחבר לרצון להשפיע שבאדם. אמנם רוצה הוא רק להשפיע, אבל כל רצונו זה, הוא כדי לקיים את מטרת הבריאה, כדי לקבל את הטוב והעונג במצב של דבקות, ללא הרגשת בושה. נמצא, שכאשר שני הרצונות שבאדם פועלים, כדי לקיים את מטרת הבריאה, אז יכולים הם להשלים זה את זה וזה עם זה. הגעה לשלמות זו בין מטרת הבריאה, שהיא הקבלה, לבין תיקון הבריאה, שהיא השפעה, היא התכונה השלמה של לקבל בהשפעה. זו הנקודה שמגשרת בין קבלה להשפעה. נקודה זו יכולה הייתה לבוא לידי ביטוי, בהיות שתי התכונות נכפפות לתכלית הבריאה, שהיא לשמש את הבורא ית’. כך צריך להעשות כל שלום. בין אדם לחברו, בין אדם להוריו, בין עמים ומעל הכל בתוך האדם בפנימיותו. זאת ע”י מציאת מטרה משותפת לכל רצונותיו, שתהווה גשר מאחד להבאת שלום-שלמות בפנימיותו של האדם.
יוצא מכל הנ”ל, שהאמצעי בין מלחמה לשלום הוא, מלחמה שמטרתה היא השלום.
שאלה א: מה כל כך רע בכך, שקורח מעלה דעה שונה משל המנהיג משה? האם כל כך חסר בטחון הוא משה רבנו ח”ו, עד כדי שאינו יכול לשמוע ביקורת? למה לא ענה משה תשובה ברורה על שאלתו של קורח? הרי הייתה לקורח טענה מאד ברורה (במדבר ט”ז ג’) “רב לכם כי כל העם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’ “?
קורח בהיותו סותר את מטרת הבריאה ואינו מוכן לקבל את השלום. דהיינו, שכל המחלוקת שיצר לא הייתה כדי להגיע לשלום. נקודת המחלוקת שלו לא הייתה מתוך רצון להתקרב לדעתו של משה, על ידי האמת. לכן אי אפשר היה לשמוע את דעתו, שהייתה רק לשם התנצחות. משה הוא בחינת אמונה. קורח הוא בחינת ידיעה. שאלותיו של קורח היו בתוך הדעת, שהרי לא הגיוני לשים מזוזה בבית, שכולו ספרי קודש. וכן לא ראוי לשים פתיל תכלת בציצית, שכולה תכלת.
בהביאו דעה זו, סתר קורח את עצם ההליכה מעל הדעת. את כל דרך היהדות הגורסת, שרק בהליכה מעל הדעת, ישנה אפשרות להתקדמות. הליכה בתוך הדעת, מנציחה את המצב הקיים. היא אינה יכולה להביא לשינוי טבעו של האדם, שיהיה בעל מנת להשפיע נ”ר לבוראו. רואים אנו, שקורח האמין למשה עד כה, ודווקא כאשר אליצפן נעשה לנשיא, אצה לו דרכו להפר אמונתו. ומה רע בכך? אפשר אולי לומר על דברים קטנים יכול היה להאמין למשה, אך על דברים גדולים לא יכול היה להאמין? אך לא אפשרי הדבר. מי שלא מאמין על דבר גדול, מגלה דעתו, שגם על דברים קטנים לא האמין.
א”כ למה לא בא לידי מחלוקת בגינם?
זאת מכיוון שדבר קטן אינו חשוב דיו בעיניו, על כן מוכן לוותר עליו, אפילו שאין אמת בדברו של משה על פי דעתו. הסתרת המלחמה אינה שלום. לא יעזור לאדם להסתיר מעצמו את הצורך במלחמה פנימית, כדי להגיע לשלום. אלא שצריך להתחזק באמונת חכמים ולהכניע את גאוותנו, שמבקשת להראות את שִׂכְלנו כְּרָם. כפי שמעידים שמותם של מצטרפי המחלוקת דתן – בבחינת דת תֵן. שהחוק הוא, שצריך לתת לי, ולא להשפיע כלל. שהרי השפעה היא מעל הדעת. אבירם – בבחינת אב רם. שאב, שהיא סיבת היות האדם,השורש שלו, באה לשם רוממות וגאווה עצמית, לטיפוח האגו. מה טוב, שבחינות אלו נבלעות בארץ, ברצון לקבל לעצמו. שזה נקרא רשעים בחייהם נקראים מתים. רוצה הכתוב לומר לנו, שבחינות אלו של דתן ואבירם נבלעו בארץ, ואין להם מציאות של השתמשות בעולמנו. ואל לו לאדם לחפש את הקבלה לעצמו ואת הגאווה, כמוטיבים המנחים אותו, כדי להגיע לשלמות. רואים אנו, שהמחלוקת שיצר קורח , הייתה לשם מחלוקת. זאת הסיבה, שמשה כלל לא ענה לקורח על טענותיו.
קורח הוא הנקודה הפנמית שבאדם, המבקשת לחלוק על האמונה שבאדם.
קורח הוא השאיפה למדע, המבקש לסתור את הדת, את האמונה. אם המחלוקת באה, כדי לגרום לשלום, דהיינו אם המדע בא כדי להגדיל את האמונה, אז יש חשיבות גדולה למדע, יש חשיבות גדולה למחלוקת, המהווה סיבה לשלום. כך האדם בפנימיותו צריך להשתמש בשכלו המדעי, כדי להגביר את האמונה שבתוכו. אם לא כך יעשה, עלול הוא למצוא את עצמו בתוך האדמה, תרתי משמע.
שאלה ב’
מדוע היה צריך להביא עונש כל כך קיצוני ופלאי על קורח ועדתו, אפשר היה פשוט להוכיח להם, שהאמת אינה אתם, ובוודאי היו חוזרים בהם מדעתם, והיו מקבלים את הנהגת משה? האם יש ח”ו נקימה במעשה משה?
כדי לגעת בקצה מה בפרשה סבוכה זו, עלינו לתת אור מעט על המושג מחלוקת.
היות העונש ניסי הוא, כיוון שהחטא היה הכפירה במציאות של הליכה מעל הדעת. שהליכה זו מעל הדעת היא דבר פלאי. מעל הטבע האנושי, שהרי כל טבעו של הטבע האנושי, כפי שנברא הוא רק רצון לקבל. וכל העבודה מעל הדעת, שזו בחינת משה, נסתרת מאתנו. צריכים אנו לקבלה מעל הדעת, גם ללא הבנה.
בפרשה הקודמת, חטא המרגלים היה צריך לתת הכנה ראויה, לבל יחטאו קורח ועדתו בחטא זה של חוסר אמונה. כדי להשריש את בחינת האמונה מעל הדעת, הביאה לנו הפרשה הבאה את פרשת פרה אדומה, שנשגבה היא מדעתו של האדם, וסותרת היא את ההיגיון האנושי, שהרי מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים.
אין לו לאדם ברירה אלא לקבלה מעל הדעת, כי חוקה היא.
תרגיל : טוב יעשה כל אחד, אם ייקח על עצמו להשלים עם האדם, שהוא נמצא עמו במחלוקת גדולה. כ”א לפי כוחו. זאת יעשה על ידי השמה של מטרה משותפת לַשְניים, והטיית המלחמה שבינהם לכיבוש המטרה המשותפת. זאת ע”י השמת המטרה המשותפת כנקודת שאיפה משותפת לשניהם. תוך הקשבה נדיבה דרך עורו של האחר, כדי לברר את המחלוקת עד תומה, מתוך התכוונות אמיתית. מחד, לא לוותר כליל על רצונותיו, אך גם לרצות ולדאוג , שגם האחר לא יצטרך לוותר על רצונותיו הוא.
אם יעשה זאת האדם מתוך אמונה בבורא עולם, שהתווה לנו דרך של שלום, בוודאי יצליח, שהרי כתוב בפרקי אבות “מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים”. דהיינו, אם מתגלה מחלוקת בתוך האדם, כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם, סופם של שתי הדעות להתקיים בשלמות בתוך האדם.
רואים אנו, שבמעשה משה כלפי קרח, אין ח”ו נטירה או נקימה. העונש הוא תיקון המתאים לחטא. היות והחטא פגם בלמעלה מהדעת, על כן העונש בא באופן ניסי, המתאר מציאות של למעלה מהדעת.
סיכום: בע”ה נגיע גם למציאות של גמר תיקון בו גם בחינת קורח תתוקן. המחלוקת תתוקן, כך שתהיה לשם שמים. הרצון לקבל יתוקן גם בבחינת לב האבן ובחינת רפ”ח (פרח מטה אהרון) ניצוצין יתחברו יחד עם לב האבן בבחינת ש”כ ניצוצין, שנפלו בשבירת הכלים. וכולם יהיו בע”ה מזוככים מתוך הקליפות בבחינת (ישעיהו כ”ה פס’ ח’) “בילע המוות לנצח”.
עושה שלום במרומיו – ביראת הרוממות, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו. אמן.
הסולם
