משה שולח מרגלים מראשי בני ישראל לתור את הארץ. 
בשובם מספרים המרגלים את שראו ”ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה”. אך לאחר תאור קצר זה מיד מוסיפים “אפס כי עז העם היושב בארץ…”. כמו כן, הביאו מפרי הארץ. כידוע, כלב בן יפונה לשבט יהודה, ויהושע בן נון למטה אפרים, לא הוציאו דבתם רעה על הארץ. כלב אומר “עלה נעלה כי יכול נוכל לה” “והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו”. דיווח זה של המרגלים מביא את העם לייאוש “…ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה”. מוכנים הם לחזור לעבדות, וזאת מתוך הייאוש שנכנסו אליו. אך יהושע בן נון וכלב בן יפונה מנסים בכל זאת להסית את העם ממחשבתם הרעה, באומרם: “הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד…אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה’ אתנו אל תראום”.

הנה פרשה זו תמוהָה מתחילתה ועד סופה. בטח יש על תמִיהות אלו הרבה פרושים בחיצוניות, אך אנו מבקשים לעסוק בפנימיות התורה, מבקשים להבין את המשעול, שנסלל לנו בפרשה זו. שאם נכירו נֵטיב להלך בו, כדי להגיע לתכליתנו הנרצית. שאלותא. מהו לתור את הארץ בפנימיות?ב. מהו “ועליתם את ההר” בפנימיות?ג. מהו “”וראיתם את הארץ מה הוא” בפנימיות? ד. מהו “ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב” בפנימיות?ה. מהי” ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה” בפנימיות? ו. מהו “אפס כי עז העם היושב בארץ…” בפנימיות?

יסודות בפנימיות התורה:
כדי לראות פרשה זו או כל פרשה אחרת בפנימיות, עלינו לסגל לעצמנו דרך הסתכלות זו, עד כדי, שנוכל לראות בכל פרט, סימן דרך לעבודה פנימית בתוכנו. עבודה פנימית הינה עבודה בה האדם עובד על כוונת הלב ולא רק על המעשה הגופני. האם עבודה פנימית היא התרגשות הלב?יש הנוטים לבלבל בין רגשנות לעבודה הפנימית. כאשר אדם עושה עבודה פנימית, עליו לקבל תמורה עבור עבודתו. הוא שכתוב, שהתורה נקראת עסק. בעסק זה, הרווח המצופה, יכול להיות תמורה חיצונית או תמורה פנימית. בעבודה פנימית אנו מבקשים, שהתמורה תהיה שינוי כוונת הלב. אם ישנה התרגשות, זה לא מכריח את שינוי הלב לכיוון הרצוי.ראוי לשים לב, שהרצון לשינוי פנימי, אינו אומר, שלא צריך לעשות עבודה חיצונית, אלא שהעבודה החיצונית הינה אמצעי לשינוי הפנימי. יש שטועים לחשוב, ששנוי פנימי נעשה ע”י מדיטציה או תפילה, אך אין הדבר כך. המעשה מכין את האפשרות להתפלל כראוי, מכין את האדם להתכוון למקום הנכון. המעשה יוצר חשיבות לדבר הנרצה.הפרטים, שאליהם ניתן לרדת במחשבה ייחודית זו, הם רבים ומגוונים, וכל אחד כיד דמיונו הפורה, תוך שמירה על כללים ברורים של דרך הסתכלות זו, שאותם לומדים להכיר.אחד מחסידיו של הרב”ש טאטא את בית הכנסת. עבר לידו הרב”ש ושאלו בכעין תמימות: “כאשר אדם רוצה לנקות החדר, האם עליו למשוך את הלכלוך אליו, או לדחוף את הלכלוך ממנו והלאה?”.

כוונתו של הרב”ש הייתה לענ”ד, כאשר אדם רוצה לנקות את חדרי לבו, האם צריך הוא לגלות את הלכלוך, הקיים בלבו, או שמא לזרוק ממנו והלאה כל לכלוך? לפי דרך האמת, המובאת במשנתו של הרב”ש, אם אין יצה”ר, איך תהיה תורה תבלין? ועוד שעל האדם לתת את הדעת לדרך עבודה, אפילו על פרטים כאלה, המהווים תנועה יום יומית.דוגמה קטנה זו יכולה להמחיש, עד לאיזה נימי מעשה יכולה להגיע צורת מחשבה זו של עבודה פנימית.

אם אדם יסתכל באופן הזה, כל עולמו ישתנה, יוכל הוא לראות עבודה פנימית ולא רק שכר חיצוני. יוכל הוא לחפש אמת ולא רק עוצמה. יוכל הוא לצאת מהאגו שלו. הפירוש שלו לנראה דרך חושיו יקבל גוון אחר. הוא השינוי הנצרך לאדם ולא חיפוש אחרי ראיית מלאכים וקסמים למיניהם.

שאלה א’: מהו לתור את הארץ בפנימיות?:
משה, ששולח מרגלים לתור את הארץ, שולחם כדי לראות, האם הארץ טובה היא, אם רעה. ארץ בפנימיות, אומר הזוהר הקדוש, היא רצון. באותו אופן צריך האדם לשאול את עצמו, האם הרצון אליו אני שואף אמיתי הוא או לא. האם יביא אותי לתכליתי אם אשיגו? היכן צריכה להתחיל הבדיקה של האדם?”ויאמר אלהם עלו זה בנגב” – תחילת הבדיקה צריכה להיות במקום הצחיח ללא שמחה, ללא חיות פנימית. כאשר אדם נמצא במצב, שהוא מבין, שמצבו הקיים הוא שפלות גמורה, שבמצב של חיים רגילים, הוא בעצם לא יכול להגיע לשום דבר, אומר הוא לעצמו, כל הדברים, שאני נתקל בהם בחיי היום יום, הם הבל ורעות רוח. ולמה שמתואר אצלי כטוב, אין סיכוי שאגיע ממצב זה. אני רואה, שגם כאשר אני מגיע לסיפוק רצונותי העכשויים, אני מגיע מיד לריקנות גדולה יחד עם סיפוקי, ע”כ אין לי תקווה אחרת, אלא לחפש את האמת.מקום צחיח זה של האדם הוא בשכל הקר. חוסר החמימות, המתבטא בחוסר הנאה, מקשה על האדם. שאיפת האדם לאושר, גורמת לאדם לברוח מהקרירות, שקיימת במצב של שכל ללא רגש. אך כאשר אדם רוצה לבדוק מהי האמת, עליו להתחיל את החיפוש בשכל. השכל הוא השופט בין אמת לשקר. היות וכל מגע עם הרגש הופך את השופט למשוחד, והיות ואנו מבקשים משפט אמת, על כן אנו מבקשים שופט לא משוחד. ראוי לציין, שאין המדובר בשכל רגיל, המוכר לנו, אלא בנפש השכלית, הנקראת גם הנפש האלוקית. אומנם, השכל המוכר לנו, המתבטא כאחד מכוחות הנפש, המורגשים לאדם, הוא ענף רחוק של השורש, הנקרא הנפש השכלית. בהיותו כזה, הוא המהווה מצד הענפים, המתבטאים בנפש האדם ביחס לשורשיהם העליונים בעולם הרוחני, את נקודת ההבחנה בין אמת לשקר. לתור את הארץ בפנימיות זה אומר, לתור את הרצון הפנימי שלי ולראות כמה אני מחובר לאמת. מלמד אותנו הכתוב, שלא דרך הרגש ניתן להתחיל את פעולת הברור, אלא דווקא בנגב, במקום הויתור על הפרטיות, בצד דרום מקום החסד, מקום ההשפעה. מצד ההרגש, זהו השימוש בשכל כבודק מהי האמת ולא דרך הרגש המשוחד.

שאלה ב’: מהו “ועליתם את ההר” בפנימיות?
כאשר אני בא מתוך שפלות זו של החיפוש במקום השכל הקר, ללא חיות, אז “ועליתם את ההר”. הר מלשון הרהור. אז ודאי צריך להרהר מהו הטוב, שאני רוצה להגיע אליו, שאם אשיגו לא יהיה אצלי דבר חולף, אלא דבר נצחי, שאין להחליפו בשום דבר אחר?! כדי לחשוב על מטרתי בחיים צריך להתעלות מעל לעצמי, מעל לרצונות הגופניים שלי, ואף למחשבתיים הנזונים מהגוף. הוא שכתוב “ועליתם”. כאשר אדם כבר מהרהר על הדבר, אז מתגלה לו איזו ראיה.עליה היא ממקום קבלה למקום השפעה. כאשר אני הולך לתור ע”י שפיטת האמת את רצוני, עלי לחפש את הרהור המחשבה. כדי להגיע למקום הרהור כזה צריך לעלות, להתעלות מעל כוח המשיכה של הרצון לקבל. זאת מכיוון, שהאדם מצוי באופן הרגיל שלו בהרגש של אנוכיות, ברצון של קבלה עצמית. כפי הכתוב “עייר פרא אדם יולד” , ו”לפתח חתת רובץ” וכו’.על האדם לחשוב או להרהר על המושג השפעה, מתוך רצונו להגיע למקום, הנקרא דבקות בבורא יתברך. דבקות הינה השוואת צורה. היות ורצונו של הבורא הוא השפעה, על כן על האדם לשאוף להשפעה. הוא הרצון של האדם להיכנס לארץ ישראל, הנקראת רצון ישר-קל, שכל רצונו ישירות לבורא.כאמור הריגול צריך להיות בנפשו של האדם. אין המדובר בריגול חיצוני. נפשו של האדם מתבטאת ברצונו, על כן על האדם לעלות משפיטתו הטבעית, המבקשת קבלה עצמית, למקום של שפיטה, המבקשת השפעה. הוא שכתוב “ועליתם את ההר”.

שאלה ג’: מהו וראיתם את הארץ מה הוא” בפנימיות?
“וראיתם את הארץ מה הוא”. כל אחד במדרגתו. יש שרואה מטרה רחוקה מאד ויש שרואה מטרה קרובה יותר. כל אחד לפי נקודת השפלות, שממנה מהרהר הוא על מצבו. נקודת האופק, דהיינו קצה ראייתו, תלוי בכמה גבוה הצליח לעלות מהרצון לקבל שלו, כמה נקיה הייתה מחשבתו מאנוכיות, ממעורבות עצמית. ככל שהגביה האדם, נקודת האופק רחוקה יותר.ראיית הארץ הינה ראיית הרצון. נשאלת השאלה, האם צריך לראות את הרצון? האם הכוונה להרגיש את הרצון? התשובה היא לא. ראייה הינה התבוננות בדבר ולא מעורבות עצמית. על האדם להיות יכול להתבונן בדבר מצד עצמו ולא מתוך הרגשתו. ברוב תורות המודעות מלמדים את האדם להתבונן מתוך עצמו. טעות יסודית היא בדבר. אם אדם רוצה להגיע לאמת עליו לבדוק מחוץ לעצמו, לראות כיצד הדבר מתקיים באופן קוסמי לגבי כלל המצבים ורק לאחר מכן לראות עצמו כפרט, המחויב לאותו כלל תפיסתי. לצורך כך צריך שפלות עצמית. שפלות אינה, שתאמר על עצמך, שאתה טיפש או מכוער. שפלות מתבטאת ביכולת של האדם להתבטלות עצמית, בהיותו מוותר על עצמיותו בעת ההתבוננות, הוא הנקרא התבוננות אובייקטיבית.זאת מציעה לנו התורה, התבוננו על רצונכם בראייה אובייקטיבית, ללא שפיטה מעשית. נראה בהמשך מי מהמרגלים עשה כך ומי נכשל בראייה סובייקטיבית, שעירב את שפיטתו בראייה זו.

שאלה ד’: מהו “ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב” בפנימיות? 
בהיות האדם שואף בכל כוחו ומרצו להגיע לאמת, צריך להתבונן ולראות את כל המכשולים, העומדים בפניו. צריך האדם לדעת: האם נצרכת ממנו יגיעה גדולה, כדי להגיע למטרה הנכספת?האם אלו, שאני צריך להכניע, כדי לרשת את הארץ, חזקים או רפים? זאת שואל האדם מתוך הבנת דבריו של בן הא הא, שאמר בסוף פרק חמישי בפרקי אבות “לפום צערא אגרא”. דהיינו, לפי הצער השכר. אם הצער, דהיינו היגיעה היא מרובה, כך יהיה גם השכר. אם יראו הם, שענקים הם, היושבים על הרצון של האדם ולא נותנים לו לעשות את עבודתו האמיתית, אם האגו שלו גדול הוא, אז צריך הוא לדעת, שודאי גם שכרו יהיה גדול, כאשר יהיה מתוקן.עַם נקרא רצון, אך להבדיל מארץ, שגם נקראת רצון. כאשר מדובר על עם, הכוונה לנשמות הנמצאות באותו רצון. עבודתו של האדם מתחלקת למושגים עולם, שנה, נפש. עולם – הוא סביבת הפעולה, המתבטא במושג ארץ. שנה – הוא זמן הפעולה, ברוחניות, לא זמן כפי המורגש בעולמנו. מדובר על נקודת רצון ספציפית בתוך מערכת שלמה של רצונות.נפש – הוא הפועל בתוך סביבת הפעולה. זה יכול להתבטא באדם פרטי, שנקרא בשֵם. זה יכול להתבטא בישות כללית, הנקראת עם.היות וכל עבודתנו היא על נקודת הרצון, על כן אנו מזכירים בהרבה פרושים את מושג הרצון ועליך הלומד לזכור לייַחס את הפירוש למקום הנכון.אם כך שאלתנו היא, הנפשות הפועלות בנקודת הרצון, המהווה משקל נגד הרצון אליו אנחנו רוצים להגיע, האם משקל גדול הוא, החזק הוא אם רפה?שואלים אנו, מהו האימון שצריך לעשות? איזה משקולת שם לנו המאמן, כדי להגיע לרצון האמיתי, לרצון להשפיע?

לפי התשובה לשאלה זו נוכל להבין ב’ דברים: 
א. האם העבודה תהיה קשה או קלה?
ב. האם הרצון אליו נגיע יהיה גדול או קטן?
באם האדם רוצה להגיע לרצון גדול, צריך הוא לשמוח ממשקל גדול, ששמים עליו בעת האימון. שכן, מורה המשקל, על כוח ההתנגדות הפנימי, שהאדם צריך להפעיל כנגד משקל הנגד, המופעל עליו מהמאמן.

יוצא מכך, שככל שהמשקל, שהמאמן שם, גדול יותר, הכוח הפנימי אותו אנו מולידים מתוכנו, גדול יותר.מי שעצל ואינו רוצה עבודה, או שאינו בוטח בה’ יתברך, שניתן להגיע לרצון להשפיע, לדבקות, רוצה לברוח מהמערכה, רוצה לחזור למיטה, למַטָה בחשיבות, לרצון לקבל לעצמו לאנוכיות הצרה, שהיא השורש לכל המכאובים. אדם כזה, ראוי לשלוח אותו ארבעים שנה למדבר. ראה הבחירה בידך, בידינו.

שאלה ה’:  מהי” ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה” בפנימיות? 
זאת שואל האדם את עצמו. כאשר אגיע לרצון, שאליו אני אמור להגיע, האם אהיה בדבקות עם הבורא, שהוא הטוב העליון או בפירוד ח”ו? שהרי כידוע, הבורא הוא כולו הטבה, ולא קבלה ח”ו, שאם יש בבורא ח”ו רצון לקבל, אז יש בו חסרון ח”ו. על כן אנו חייבים לתפוס את מציאות הבורא כהטבה גמורה. וכל הרוצה להדבק בו, צריך להדבק במידותיו. על כן האדם צריך לראות, האם כאשר ישיג את רצונו, הוא יהיה בדבקות עם הבורא?המושגים טוב ורע נבחנים בשתי צורות:א. בהרגש הרגעי של האדם.ב. בתפיסתו הכללית.הרגש האדם פועל על נקודות רגעיות, היות ובנקודה הרגעית, האדם מרגיש את המפגש הראשוני שלו עם המציאות. מפגש זה הוא עם החיצוניות. יש יתרון וחיסרון, בכך שהחיצוניות היא המפגש הראשון שלנו עם המציאות. היתרון, שגם אם נפגום, נפגום בדבר לא חשוב. כך החיצוניות שומרת על הנקודה הפנימית לבל תיפגם, עד שתוכשר לתפקידה. הקליפה מהווה שמירה על הפרי.החיסרון, שהחיצוניות תסתיר את חשיבות הפנימיות ותרצה לרשת את מקומה כמטרת האדם. רואים אנו , שרוב העולם נוהג בחיצוניות כמטרתו, על כן רוב בני האדם מבקשים להשיג את הטוב והרע, רק בהרגש הרגעי של האדם, דהיינו רק בחיצוניות.אם האדם רוצה להגיע להבחנה אמיתית, עליו להשתדל להשיג את הבחינה של טוב ורע בתפיסתו הכללית, המנותקת מההרגש, שפועל בעיקר על החיצוניות הקלוקלת, שפועל רק בנקודת זמן פרטית.על פי הבנה זו צריך האדם לבדוק, אם הארץ טובה היא או רעה. על פי ההרגש הכללי ולא על פי ההרגש הפרטי. על פי אווירת הנפש אליה יגיע ולא על פי תחושת רגע.בכך בארנו את העובדה שהאדם צריך לחפש אם הרצון אליו הוא אמור להגיע טוב הוא או רע, וכן את סוג החיפוש, שיביאו לאותה הבחנה.

שאלה ו’: מהו “אפס כי עז העם היושב בארץ…” בפנימיות?
כאמור, האדם הגיע למסקנה, שהארץ טובה היא. שהרצון אליו הוא צריך להגיע, רצון של השפעה הוא.הבדיקה האמורה לעיל, צריכה להיעשות על פי פרטים ברורים ואמיתיים של כל אדם עם עצמו. כאשר האדם מגיע לכזו בדיקה עצמית, פנימית, נחושה ובלתי מתפשרת, בחושפו את האמת, מתגלה לו יצה”ר במלוא גודלו ועוצמתו. שהרי יצה”ר אינו רוצה ברצון של הטבה. זה נוגד את רצון הגוף, שרוצה לקבל רק לעצמו. על כן ההתנגדות הולכת ומתעצמת. אז רואה, שענקים יושבים על הרצון להשפיע, על יצר הטוב. כאשר רוצה להיות צדיק, רואה את ייצר הרע כהר גבוה.כדי להבין את העניין, שכאשר אדם רוצה ללכת בדרך של אמת מתגדל השקר, ביתר בֵּאור. נביא בקצרה משל מדברי הרב”ש על ענין זה. “הלא ידוע, שלכל מדרגה ומדרגה יש בחינה אמצעית, הנכללת מב’ הבחינות יחד. כמו בין דומם לצומח, יש אמצעי בשם אלמוגים. ובין צומח לחי, יש אדני השדה, שהם בעלי חיים הקשורים בטבורם לארץ ויונקים משם, ובין החי למדבר יש קוף”.אם כן,

נשאלת השאלה מהו האמצעי בין אמת לשקר? מה הנקודה, שנכללת מב’ הבחינות יחד? 
כדי לענות על שאלה זו, נבאר כלל נוסף. דבר גדול ניתן לראות בנקל. דבר קטן בקושי רב. על כן, כאשר אדם עוסק בשקר קטן, אין הוא מסוגל לראות את האמת, שהוא הולך בדרך של שקר. שהרי השקר שלו קטן. אלא שהוא אומר, שהוא הולך בדרך של אמת. ואין שקר גדול מזה. משא”כ בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, שקרים גדולים, אז בזמן שמסתכל על עצמו, יכול כבר לראות את השקר שבתוכו, כי הוא שקר גדול. וכפי שאמרנו, דבר גדול ניתן לראות בנקל. נמצא, שאם הולך בדרך של שקר, כבר רואה ומזהה את מצבו האמיתי.

נמצא, שהנקודה האמצעית בין אמת לשקר היא נקודת האמת שהוא הולך בדרך השקר. זהו המגשר האמיתי בין שקר לאמת. בין מציאות של אדם, הנמצא בחוסר אמת, בדרך טומאה, לבין דרך קדושה. דהיינו, אם האדם לא מגיע להכרה אמיתית, שהוא הולך בדרך של שקר לעולם לא יוכל להגיע לאמת. כי זהו האמצעי האמיתי, שבין אמת לשקר. ואם נדייק יותר, זהו האמצעי, שבין שקר לאמת, היות ואנו נמצאים במקום של שקר ורוצים להגיע לאמת.

תשובת המרגלים הייתה מהולה במעט שקר. דהיינו, באמת מכוסה. ואת הגלויה לא הסתירו. אלא שאמרוה “ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה”. דהיינו, שהודו הם, שהרצון אליו צריך להגיע, הוא טוב אמיתי ונכון, אך בכך לא די.כפרו הם בעיקר בהמשיכם “אפס כי עז העם היושב בארץ…”. הם נתנו פירוש לראייתם, פירוש רגשי, פירוש המערב את תפיסתם העצמית. אמנם ראו הם, שהארץ טובה, אך החליטו, שלא ניתן להגיע לרצון כזה. זה מעל יכולתו של האדם. אז כל רצונותיו של העם מתמרדים כנגד הצורך לבוא אל האמת, ומבקשים לחזור למצרים. לאנוכיות הגדולה ביותר, בשוכחם את נקודת התחלת חיפושם, שהייתה המסקנה, שבתוך האנכיות לא ניתן להגיע לשלמות הרצויה.האדם, כאשר מתחיל ללכת בדרך, יש לו כוחות גדולים. המניע אותו היא ההכרה, שהאנוכיות לא תוביל אותו למטרתו.

בראותו את הקשיים ובהיותו בוחן באופן סובייקטיבי על פי הרגשתו, עלול הוא לרצות, להשיב ראש מצרימה. עלול הוא לרצות לחזור לאנוכיות, אך לצורך כך, צריך הוא לכפור בעיקר. בלית ברירה אומר אדם זה, שהבורא התבלבל. שאי אפשר להגיע לתכלית. האם הבורא מתבלבל ח”ו?צריך האדם להישיר מבט אל עצמו ולשאול באופן הנוקב והברור ביותר.

היתכן שהקב”ה התבלבל? האם יתכן שנתן לי משימה, שלא ניתן לעמוד בה?
אם התשובה, שהקב”ה אכן התבלבל ח”ו, אז בכך מופגנת כפירה בעצמותו ית’. בעצם בְּסיס האמונה, שהבורא הוא שלם. ע”כ חטאם של המרגלים גדול כל כך, ואם נדייק יותר, נבין, שזה חטאנו אנו, בהיותנו כופרים באמונה, שאפשר להגיע לשלמות. על כך אומר בעל הסולם הקדוש (פרי חכם ב’ אגרות קודש עמוד ס”ח) “כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העד בקונו.

סיכום:
אמונת האדם בבורא מחייבת אותו להאמין, שיכול הוא להגיע לרום המעלות. לשיא ההצלחה. נקודת המשיחיות שבו דוחפת אותו לכך. דהיינו יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף, שהוא שורש משיח בן יוסף. וכלב בן יפונה משבט יהודה, שהוא שורש משיח בן דוד, דוחפים את האדם להאמין, שניתן להגיע לשלמות,

ואל לו לאדם לבוא לייאוש כלל.על האדם להשליך נקודה זו גם על מקרים פרטיים בחיים. על האדם להסתכל על המקרים כמשימות פרטיות, שֶבַּרות השגה הן, בדרך לשלמות האמיתית. אם האדם מתייחס לעצמו ככזה. אם הולך באמונת ה’ לביצועם של משימותיו, הצלחותיו גדולות לאין שיעור. אך הנקודה החשובה והאמיתית היא להבין, שכאשר האדם לא הולך עם אמונה זו, כופר הוא בעיקר. ועתיד הוא ח”ו להישאר במדבר רוחני, עד שידע שוב להמית עצמו ולהוולד מחדש לחקירה מחודשת של פנימיותו, כדי שיגיע בע”ה להכרת האמת, שהוא חי בתוך שקר.בע”ה נצעד כולנו בדרך של אמונה אמיתית בבורא עולם. בבטחון ללא פחד ומורא תוך התבוננות מתמדת למטרה, שהיא דבקות בבורא. לא בדבר חולף, אלא דבקות בבורא עולם. בנצח נצחים. במהרה בימינו. אמן. תרגיל: ייקח אדם קשר עם אדם, שעד כה לא נפתרו הסכסוכים עמו, ומתוך החלטה, שאפשר לפתור את הסכסוך, שייגש לפתרון הסכסוך. גם אם זו נראית משימה בלתי אפשרית, יש ללכת למשימה זו בביטחון מלא. לא בטחון עצמי, אלא בטחון בבורא עולם, בטחון שאנו כולנו חייבים להיות אוהבים. אפשר ורצוי להתייעץ, איך לפעול ולעשות את הפעולה, אך עיקר ההתפייסות צריכה להיות, דרך פרגון לצד השני, ראיית כל הטוב שבו, אי האשמתו בשום פנים ואופן. ההסתכלות חייבת להיות עתידית ,עד כמה שאפשר, בלי משקעי העבר. אל תנסה לפתור אחורה את הסכסוך, נסה לבנות קדימה את היחסים בהצלחה. הסולם