באלוני ממרא ופירוש רש”י, “הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו”. ובזהר (וירא דף ו’, אות י”ז ובהסולם) “וירא אליו ה’ באלוני ממרא. שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה שאמר הקב”ה לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם להיוועץ עם חבריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך. אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב, ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ואת אלו המלכים, שרדפו אנשיך אחריהם, והכית אותם, והקב”ה הצילך מכולם, ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקב”ה ממרא, ממרא, אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך.קושית העולם ידוע, איך אפשר לומר, אם הקב”ה אמר לו, שימול את עצמו, אז הלך לשאול בעצת החברים, אם כדאי לשמוע בקול ה’. היתכן לומר כך”. ויש לפרש על דרך העבודה, כי כשאמר לו הקב”ה “שימול את עצמו, אז הלך להיוועץ עם חבריו”, היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא צריך לעשות את הפעולה. לכן שאל את הגוף שלו, אם הוא מסכים, או דעתו היא שלא צריך לקיים את ציווי ה’. כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו שהםהרצונות, שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם הוא מוכרח לשאול, כיון שהם צריכים לקיים את הציווי הזו מה שקיבל מה’. ואז, כשידע דעתם, אז הוא יכול לדעת מה לעשות.
כי יש לדעת, שיש בגוף ג’ נפשות, כמו שכתוב בזהר וירא (דף צ”ג ובהסולם אות שט”ו) וזה לשונו, “אמר רבי יהודה, שלוש הנהגות יש באדם. הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאוות רעות, וזהו כח התאוה. והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף”. ואלו הג’ הנהגות נקראות חביריו של אברהם. זאת אומרת, שהוא כולל אותם. ואברהם הלך לשאול אותם, מה דעתם, ורצה לראות את הדעת של כל אחד ואחד
מ”חביריו”. וענר אמר לו, “הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך”.
מ”חביריו”. וענר אמר לו, “הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך”.
הנה ענר גימטריא ש”ך, המרמזת על ש”ך ניצוצין שיש שם. גם כן התערובות, של מלכות הנקראת לב האבן, שהוא הרצון לקבל עמ”נ לקבל, שענינו אהבה עצמית. לכן אמר לו, “הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך”, כי לב האבן, שהוא בחינת נפש המתאווה, אמר לו, אתה צריך להשתדל תמיד, איך לקבל הנאה ותענוג, ולא שאתה תצער את עצמך. אם כן, הוא אמר לו שלא כדאי לשמוע את ציווי ה’. וממרא אמר לו, “זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש”. היינו שאמר לו, הלא אתה רואה שהקב”ה מתנהג עמך למעלה מהדעת, כי הדעת נותנת, את מי שמשליכין לתוך כבשן האש הוא נשרף. אלא שזה שאתה נצלת, הוא למעלה ממה שהדעת מחייבת. לכן גם אתה הדבק במידותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת, היינו אף על פי שמצד הדעת הצדק עם ענר, אבל, לך אתה למעלה מהדעת.
ואשכול, הוא נפש הגוף, כנ”ל, הוא מחזקת הגוף, והוא מלשון אשקול, שהוא צריך לשקול עם מי כדאי להתחבר, עם נפש המתאווה שהוא בחינת ענר, או עם בחינת ממרא שהוא נפש השכל והחכמה. וזו היא כח הנשמה הקדושה, כנ”ל בדברי הזהר.
וממרא הוא מלשון “כי הוא המרה את פיו של ענר”. ואמר לו, שילך למעלה מהדעת. וזהו “וירא אליו ה’ באלוני ממרא”, שדווקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם, ואז דוקא במקום הזה מתגלה ה’ וזוכין לדעת דקדושה. ולכן נקרא ממרא, שהוא בחינת למעלה מהדעת, בשם נפש השכל והחכמה, משום שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, מתגלה השכל והחכמה.
נמצא לפי זה, שהפירוש יהיה, מה שהזהר אומר, “שאברהם הלך להיוועץ עם חבריו”, הוא גופו עצמו של אברהם. שהגוף צריך לקיים את המצוה, לכן שאל את הגוף, מה דעתו. בכדי לדעת מה עליו לעשות. היינו, אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או שהם מסכימים למה שהקב”ה אמר לו. ומה שאומר, שהלך להתייעץ עם חבריו, הכוונה על ג’ נפשות שישנם בהגוף שלו, שהם החברים שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד.
במדרש רבה (סוף פרשת לך לך, ובתחילת פרשת וירא) כתוב שם וזה לשונו, “אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי. תאמר, משמלתי, אינן באים אצלי. אמר לו הקב”ה, עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך”. ויש להבין, הלא, לא קיבל תשובה על השאלה שלו. הוא שאל, מדוע אין עכשיו באים עוברים ושבים. ומה היתה התשובה. לא כתוב שום תשובה, למה הם לא באים. אלא שקבל תשובה ממין אחר, היינו שמקודם היו ערלים ועכשיו הקב”ה בא אליו. הלא אין זה ממין הטענה.
ויש לפרש זה על דרך העבודה. הוא שאל, מטרם שנימול, היה סדר עבודה שלו, שתמיד היתה באה אליו, בחינת עוברים ושבים באים אליו, היינו שהיו לו מחשבות של עוברים, ואח”כ היתה לו בחינת שבים. שפירושו, שמטרם שנימול, היה לו מקום עבודה, שהיה לו מחשבות של בעלי עבירה. ואח”כ היה לו מקום לבחינת שבים, היינו לעשות תשובה. אז הוא יודע שהוא בעל עבודה. מה שאם כן עכשיו, אין לו מקום לעוברים ושבים. והיה משתוקק לבחינת עבודה. אז אמר לו הקב”ה, לא כדאי שתצער את עצמך על דבר זה, כי סוף כל סוף העבודה שלך על עבודת בני אדם, שהם ערלים. היינו, העבודה שלך לא היתה על בחינת השפעה טהורה, כיון שעוד לא זכית להעברת הערלה, הנקרא הרצון לקבל. מה שאם כן עכשיו, אתה לא צריך להצטער על מה שאין לך העבודה דאז, כיון שסוף כל סוף היתה אז עבודת בני אדם, שזוהי עבודה יפה, אבל מכל מקום עדיין היתה מבחוץ, שהיו ערלים. מה שאין כן עכשיו, לאחר שנמלת, כבר יש השתוות הצורה, אז אני ופמליא שלי יכולים לבוא. מה שאין כן לפני זה.
