תמוה הדבר עד מאד. לשם מה לעם או לאדם כלשהו לדעת את ההיסטוריה? האם יש בכך תועלת למטרת האדם? הרי נכונות כל פעולה או אי נכונותה נבחנת אצלנו על פי יכולתה לקרבנו למטרתנו, לתכליתנו, או שמא להרחיקנו ממנה. גם את השימוש בהיסטוריה, צריכים אנו לבחון באותה אֲמַת מידה.

הרב”ש אומר, ההבחנה בין אדם זקן לצעיר היא בכך, שאדם זקן מדבר כל הזמן על העבר, שם נמצאת חיותו. כמובן, אין הוא יכול ליישמה, לכן יכול הוא רק לדבר עליה. אדם צעיר מדבר על העתיד מתוך הכוח והרצון להתעלות ולכבוש פסגות חדשות. מחכה הוא ושואף ליישומן של מטרותיו. על כן מה לו בעבר, שלא ישוב עוד. כאבן, שאין לה הופכין, היא עבורו, שהרי מי הוא שיכול לחזור לעבר ולשנותו?! יש בן שבעים, שצעיר הוא. ויש בן עשרים, שזקן הוא . הכל לפי ההבחנה הנ”ל.

אלו המתרפקים על העבר הם בדרך כלל אנשים, שאין להם את הכוח, כפי שהיה להם בעבר. על כן הם רק מדברים על העבר, כדי לקבל ממנו את חיותם. באופן יותר פרטי אפשר לומר, שמדובר על מצב, שהאדם כבר לא נמצא באותה סיטואציה, ועל כן אינו יכול לפעול אותה. כפי המשל, שמביא הרב”ש, על אותו אדם שהלך לבית זקנים ושאל את אחד הזקנים על עברו, הזקן בהתלהבות סיפר לו על כל מעשי הגבורה שלו בעבר , וכמה הנאות היו לו ממצבים אלו. כאשר שאל אותו אדם את הזקן, האם אתה מעוניין לעשות את כל מה שעשית בעבר? נאנח אותו זקן, ביודעו שאין לו את אותו כח, שהיה לו בצעירותו.

אם נתבונן היטב בעצמנו ובסובבים אותנו, ונסתכל על מה מסובבים שיחות האנשים, נראה לצערי, שלרוב מדברים האנשים על העבר. כך במונולוגים, אחד לאחַר משנהו, מספרים על עברם, מנסים לטעת תוכן ולייצב את תדמיתם החברתית. אך מה התועלת האמיתית בדיבור על העבר?

יש שיאמרו, כי הם מספרים על העבר, כדי ללמוד ממנו. כפי הכתוב אין חכם כבעל נסיון. עלינו היה לכבד אמירה זו, אלמלא היינו רואים, שבדרך כלל, המדבר הוא מרכז העבר המדובר ולא הנושא המדובר. דהיינו, שהאדם מדבר על עצמו, ללא תועלת יישומית, ללא מעשיות, אלא מתוך התרפקות רגשית ונסיון לעשות רושם כזה או אחר על השומעים. אם יעצור לרגע האדם, וישאל את עצמו, לשם מה אני מספר את זה? לרוב לא תהיה לו תשובה, או שתהיה תשובה רגשית בלתי מובנת לאף אחד, אלא רק לעצמו. כך יאמר לפחות, אך האמת שגם לעצמו אינה מובנת.

רצונו אינו למידה, אלא יצירת תדמית אישית בעיני הסביבה, או רצון לחוות זעיר מן העבר, שבהווה, נעדר הוא מהכוחות המאפשרים לו לחיות את עברו.
מה מרוויח האדם המדבר על העבר? תשובה תענוג. האדם פועל מתוך מגמה נפשית, גם אם אינו מודע לכך, כדי להנות. גם בדברו על עבר לא טוב שהיה לו זוכר הוא את הדבר באופן שנהנה מהזיכרון, שאם לא כן לא היה מדבר על העבר. כך היא תקוותו בכל אופן. אם נראה אדם הנכנס לתסכול מתוך דברו על העבר, הוא משום שחשבונו המודע או התת מודע היה שגוי. לעיתים אין ברירה אלא הסתפקות במועט זה, אך מובן שעדיפה דרך אחרת ולא לחינם הושמו עיניי האדם בקידמתו אם מבט קדימה לעתיד ולא באחוריו. 

עוד נאמר, שיש אנשים המדברים על העבר וממתיקים אותו בשקרים, כדי שיוכלו להנות ממנו. לעיתים השקרים האלה הם שקרים מוסכמים בין השומע לבין המדבר או בין כל קבוצת השומעים והמדברים עד שהשקר הופך להיות הדבר הנשאר בזיכרון כאמת. כך הדיבור על העבר גורם לבני אדם, מתוך רצונם להנות מזיכרון חיובי עליו, לעוות את המציאות, ובכך שוגים פעמיים. א’ מעוותים את המציאות. ב’ פועלים רק כדי להנות ולא להתקדם קדימה. אז מה לכם מהזקנים ההם שבתוככם מזמן, היה ראוי להיוולד מחדש.

כל מה שאמרנו מצד הדיבור, נכון הוא, גם לגבי מחשבה או נקרא לה נכון יותר פנטזיה, אם תרצו דמיון כוזב. ההבדל הוא של הדמיון הכוזב אין תמיד קהל חיצוני הנותן לאדם את ההחזר המציאותי המקבע את המחשבה כמציאות עבורו מצד זה הדיבור עדיף לאותו אדם, שבמצב זה אינו יכול לעוות את המציאות באופן קיצוני, כמו שעושה זאת רק עם עצמו.

דיבור על העתיד, הנעשה מתוך אחריות, הנעשה כדי לבדוק את המטרות, שהאדם צריך להציב לעצמו בדרך למטרת העל שלו, שהיא דבקות בה’, הנעשה תוך ראיה מפוכחת והשוואת כוחות העבודה עם המטרות הנצפות, זהו דיבור נכון
אם כך, למה האנשים לא מדברים באופן זה? 

תשובה: מכיוון שהצבת מטרות עתידיות מחייבת פעולה, יגיעה. כל היכן שיצר הרע של האדם מתערב, מושך הוא את האדם למנוחה גופנית, למנוחה זמנית(כוח המשיכה של הרצון לקבל). על כן רואים אנו, עד כמה קשה להביא עצמנו לדבר על העתיד. התבוננו בשיחה עם עצמכם או עם הסובבים אתכם. ראו לאן היא הולכת, לפיכך תוכלו לשפוט, היכן מצויה נפשכם.

אנו מזכירים, שהדיבור צריך להיות תוך אחריות, תוך מידת אמת מסוימת של המדבר. כי להפריך לאוויר מטרות מטאוריות ודמיוניות, בלי החיוב הפנימי לעמוד בנאמר, ודאי שגם הוא לא טוב. ישנם אנשים שמדברים על עתיד רחוק, מופשט, דמיוני, נעדר מכל חוקי המציאות המעשיים. זו לא כוונתנו בדיבור על העתיד. הדיבור על העתיד צריך להיות תוך התחשבות ברורה ביכולות הווית של הכוחות המעשיים של המדבר.

לאחר שדברנו על העבר ועתיד, צריכים אנו לבחון מהו ההווה? ההווה הינו הווית הדבר. הפנימיות של הדבר עצמו. כאשר שני אנשים מתווכחים ויכוח אמיתי, הם מנסים להגיע לנוכחות הדבר. ויכוח מהמילה נוכח. מנסים להגיע להווית הדבר. הוויה מהמלה הווה. אם מתוך אמת עושים זאת, וכל אחד מאיר את המדובר מנקודת זווית שונה, יכול האור להאיר את האמת שבדבר, להאיר את הווית הדבר. זאת בתנאי ששניהם מכוונים את דבריהם כפרטים, הפועלים למען הכלל. הכלל הוא האמת הפרטים, הם ראיית הצד שכל אחד מייצג באמת. השילוב של שניהם אמור להציג את האמת באופן ברור יותר, היות ומקיים יותר פרטים של אותו כלל. 

עם צורת דיבור זו יש בעיה (משימה). שהרי כל מה שנאמר יהיה בהכרח עבר. שכן אפשר לדבר רק על מה שחווינו, או חשנו, או חשבנו, ובהכרח שהדבר בעבר. כל רגע של מחשבה קודם לדיבור על אותה מחשבה, כל נסיון לתאר הרגשת רגע, הופך לרגע שאחרי. על כן את ההווה הרגשי עצמו אי אפשר לדבר. נקודה זו היה ראוי להרחיב, אך לא כאן המקום ונדבר על כך בעזרת ה’ במקום אחר.

כפי שאמרנו, הוויה התלויה בזמן, לא ניתן לדבר, אך ניתן לדבר את הווית הדבר, שלא תלויה בזמן. כזאת עושה התורה, שנותנת לנו את הדרך להגיע להווית הדברים עצמם, לאמת שבכל מושג, שבכל הליכה, שבכל נקודת מציאות באשר היא, מעל הזמן. ע”כ כל תפיסה של התורה במושגים של זמן מעוותת היא מעיקרה. רק תפיסה והסתכלות נוכחת, הוֹוִית מעבר לזמן, יכולה לתאר את האמת שבתורה.

באופן נפלא מתאר זאת בעל הסולם בתלמוד ע”ס (חלק ז’ או”פ אות י’) “…באופן ששלשלת הזמן המצויה לנו בעוה”ז מבחינת היה והוה, נמשך לנו מהעליונים מכח פנמיות וחצוניות, שמה שהיה, נמשך מפנמיות , ומה שהיא בהוה, נמשך מחצוניות.” דהיינו כל העבר זהו פנמיות, או אם תרצו מבחינה פסיכולוגית התת מודע. ואם תרצו יותר אז זוהי בבואת התכלית של האדם, מבחינת עברו הרוחני, שהשורש המוקדם ביותר שלו הוא, הרצון ליתר דבקות. ישנם אנשים, שבבואה זו משתקפת מתוך מראה מעוותת של אנוכיותם. אם ינקו מראה זו, תוכל לשקף אף להם את האמת שפנימיותם, אף היא אינה משקפת את תכלית העומדת מול מראה זו ויראו את הבבואה בעיוותה.

אדם ההולך בדרך פנמיות מחויב להתייחס לרצונות הפנמיים , שבדרך כלל לא מודעים לו, או לא מורגשים לו, כמהנים באופן מיידי. לשם כך צריך להתייגע. מוכנים ? בעל הסולם נותן תוכנית יגיעה מסודרת למדי.

ביאור פסוקי התורה
משה רבנו, לא בא ח”ו לספר היסטוריה לבני ישראל. כפי הכתוב (פרק א’, פס’ ג’) “ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם”. רואים אנו מהפסוק, שמשה מדבר את אשר צוה אותו ה’. אם כך, לשם מה כל סיפורי ההיסטוריה, שהוא מספר בפרשה? איך אנו צריכים להתייחס אליהם בעבודה? עוד אומר לנו הכתוב (פסוק ה’) “בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר”. הנה אומר לנו הכתוב, שכל דבריו של משה באו, כדי לבאר את התורה. אם כך, את כל סיפורי ההיסטוריה, צריכים אנו, לראות בצורה של דרך עבודת האדם על עצמו, עד הגעתו למטרה הנכספת, דבקות בה’.

זאת עושה משה אחרי הכותו את שני מלכי האמורי. ר”ת משה, סיחון ועוג (האר”י ליקוטי תורה, עמ’ רל”ד). שסיחון מלשון סיח ועגל. והוא קליפת חמור, והוא ערלה שעל הברית. ועוג הוא עור הפריעה המעכב הברית וזה עג עגה והוא קליפה קשה גם כי היא דקה וקרובה יותר לקדושה”. העורלה הם ג’ הקליפות הטמאות. ועוג, שהוא עור הפריעה המעכב הברית מלשון עג, עוגה, מסובב. והוא קליפה קשה, הגם כי קרוב אל הקדושה, ששיך לקליפת נוגה טו”ר.

זהו סוד ברית המיל, שעושה האדם, בהיותו מסיר על ידי משה שבו, שהוא האמונה, את העורלה, שהם ג’ קליפות הטמאות, ענן גדול רוח סערה ואש מתלקחת. כן האדם עושה פריעה של הקליפה הדקה הנקראת נוגה כדי לגלות את הטוב, שהוא גיד היסוד. ועוד שעושה הטפת דם, כדי לומר, שסימן זה שעושה, צריך לקיים בלבבו במסירות נפש, שהדם הוא הנפש.

כן על זו הדרך הפנימית מפרש לנו האר”י את שאר העמים. לדוגמה, שעמון הוא נועם, בינה. מואב – אב, חכמה וכו’.

דוגמה זו, של צורת התייחסות האר”י הקדוש, מראה לנו, שהתורה כתובה ברובדים, שדעתנו בינתיים רחוקה מהם. צריכים אנו לשאוף אליהם בכל מאודנו ללא מורא וללא פחד, שמא בלתי מושגים הם. בידֵנו ובכוחנו להגיע עדיהם,. כך חייבים אנו להאמין.

אל כל הכתובים צריך להתייחס ברצינות הראויה. ולא לחשוב לרגע, שרק את הפשט באו הללו לתת לנו. כפי המקרה, שקרה עם בעה”ס. מספר הרב עזריאל חיים למברגר שליט”א: לאחר שכתב בעה”ס את המבוא לספר הזהר בלילה אחד, קבל רבנו התקפת לב. לאחר זמן מה הגיע הרופא והורה לבעה”ס, שלא יעמיק בלימודו, שכן צריך הוא למנוחה נפשית, והמליץ לו בשל כך, שיאמר תהלים. בעה”ס הקדוש הגיב, ספק פליאה ספק התרסה, “תהלים אפשר לומר בלי התעמקות?!”

רואים אנו, בשאלתו הרטורית של רבנו הקדוש את הרצינות, העמקות וההתייחסות המקיפה שלו לכל התורה כולה. כל אמירה מבחינתו הייתה עוד סימן דרך, עוד עצה מפי עליון, איך להתנהג בכדי להגיע לאמת. ולא ח”ו ספור נוסטאלגי על העבר. כל התורה כולה מיוחסת היא לאדם. לא בשמים היא. על האדם לראותה כתשקיף לדרכו שלו בדרך לאמת המיוחלת. שאם לא כך, חסרת טעם היא. שהרי לא סיפורים מהעבר באה התורה לספר לנו, כפי שכתוב בזהר בפרשת בהעלותך אות נ”ח… רשב”י אומר אוי לאותו אדם שאומר כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות. ודברי הדיוט. כי אם כן אפילו בזמן זה, יכולים אנו לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם, ואם (התורה באה) להראות דברי העולם (הסטוריה), אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן, נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, באותו האופן. אלא שכל התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים”.

הנה הדברים מפורשים, ברורים, אינם משתמעים לשני פנים. ומה יאמרו כל אתם נברנים חסרי פשרות בפרטי העבר, בחושבם שזו התורה. אוי לאותה בדיה. אוי לאותם, שלא נותרה להם תורה מעבר לעברם. זקנותם הקלוקלת מדברת מתוך גרונם, וכל מעשיהם להבל דמו. וכל אשר יעשו לא יצלח למלאכה, והמלאכה מרובה. ועלינו, שמבינים אחרת, לאזור מותננו, להפיץ את קדושת התורה, ולהתריע ברבים על התרמית הנמשכת בהליכה בדרך של רק חיצוניות התורה.

עתה, כשמעט נחה דעתי, מהבהרת התורות הזמניות, הכוזבות, שמנסים הללו להפיץ, נבאר את שאלתנו, שהרי שאלנו 

שאלה
מה באו בכל זאת ללמד אותנו סיפורי העבר?
כל הנאמר בתורה בא להראות לנו את נפשנו פנימה. כל אותן בחינות המוזכרות בתורה, כדמויות, כאירועים, כמקומות בעבר, כסיפורים, מציאויות חיות הן בתוכנו בכל רגע ורגע. לא על העבר מדברת התורה באומרה משה. אלא על נקודת האמונה שבאדם. לא על שלושת אבותינו, שחיו לפני אלפי שנים באה לספר לנו התורה, אלא על ג’ בחינות של חסד, גבורה ות”ת, שיש בכל אחד מאתנו. לא על יציאת עם מעבדות לפני אלפיים שנה, באה לספר לנו התורה. אלא על השורש, הנמצא בכל ישראלי, המציין את יכולתו לצאת מעבדות הרצון לקבל לעצמו, ממקום צר שבתוכו, מהאנוכיות ולקנות רצון של קדושה. כל העבר מתמזג לתוך נפשנו פנימה. כך במארג מסוים והכרחי, בצורה שהובאה לנו, שאין בִּלתה, תוארה הדרך של האדם אל קונו. בתוך סיפורים, בתוך דמויות, ככלים הנושאים את האמת, שכאשר יוצאת מהם האמת, עכורים הם ולא מוצלחים למטרתם. חסרי כל שדרת מציאות. חסרי אמת וכפי שאומר רשב”י הקדוש יש טובים מהם.

רק בהתייחסות כזאת לתורה, בתפיסת המופשט מתוך המוחש הסיפורי, יש לנו סיכוי להיות אור לגויים. להיות אור לרצונות הגופניים שלנו, שיוארו וילכו בהכרח אחר גופנו.

עלינו להרגיל עצמנו לחשוב באופן זה גם בחיינו. העבר איננו. הדבר החשוב היחיד הוא ההווה, שלשמו אנו מציבים מטרות עתידיות, כדי לשפר את מצב ליבנו, שהוא כסמל להרגשה, מהווה את מרכז חיינו. הוא שאנו מבקשים (תהלים נ”א, י”ב) “לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי”. (מלכים א’ ח’) “יהיה ה’ אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. אל יעזבנו ואל יטשנו. להטות לבבנו אליו…..” אכן שינוי הלב הוא המטרה העילאית.

סיכום
משה לא בא לספר סיפורי נוסטלגיה לעם ישראל. משה בא להקנות דרך אמת לכל אחד מאתנו. הסיפורים לעיתים מאד מרגשים, מאד נוגעים ללב, אך עלינו תמיד להיות קשובים למטרתנו האמיתית, דרכה להתייחס לכל הסובב אותנו, ובעיקר לכלי החשוב ביותר המצוי בידינו, תורתנו הקדושה. עלינו לחפש ולמצוא את הסודות הטמונים מעבר לדברים עצמם. זאת על פי הפירושים של התורה על פי חכמת הקבלה בדרך בעל הסולם.
בע”ה נבוא כולנו למיצוי האמיתי והנכון של הבנת התורה, נפיץ הבנה זו ללא בושה ומתוך גאווה בדרכי ה’, כך בע”ה נגיע כאחד לביאת משיח פנימית וחיצונית במהרה בימנו. אמן. הסולם

הסולם