שואל האר”י הקדוש בשער המצוות עמ’ קכ”ז: “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וקשה כי מפני היצר הרע, שנתגבר על האדם, נַתִּיר לו עבירה גדולה כזו? שהבא על הארמית קשורה בו ככלב בעולם הזה ובעולם הבא. והרי מעשה באותו אדם שהגיע למות, ואמרו הרופאים אין לו תקנה, עד שיראה אותה האשה, שחשק בה. וארז”ל (סנהדרין ע”ה) ימות ואל יראה אותה. ומכ”ש כאן, שאינו מת עליה. ולא עוד, אלא שהותרה לו ביאה ממש, כמ”ש “ואחר כן תבוא אליה ובעלתה”. 

שאלות : 
1. כיצד ניתן להבין את פסוקי התורה ? 
2. מה התשובה לקושייתו של האר”י המובאת לעיל? 
טרם נענה על השאלות, נלמד יסודות בלימוד פנמיות התורה, עליהם מושתת כל הלימוד, הנכון ללימוד פרשה זו והן לשאר התורה. ע”כ עלינו לתת עיננו כאן, כי חשוב הדבר מאוד. 

יסודות בפנמיות התורה 
כל ענין פסוקים אלו, כמו אחרים בתורה, יכול להתפרש על פי הפשט. ובטח ישנם הרבה תרוצים, שבטח יכולים במידה זו או אחרת להתיישב על חיצוניות לב האדם. אך אין אנו מחפשים תֵרוצים, אנו מחפשים עבודה. אנו מחפשים בדברי התורה הוראת דרך. הנחייה מה עלינו לעשות? כיצד עלינו לכוון את פעולותינו? כך צריך לכוון את הלימוד. מתוך התחייבות לאמת. מתוך התחיבות לבצע את מה שמבינים כנכון. כך צריך האדם לענות לעצמו, ליצר הרע שלו, כאשר זה בא ומחפש להניא אותנו מלעשות את המוטל עלינו כבני אדם. 

כמה אמת מסוגל הרוח לשאת? כמה הוא מעז לשאת ? 
הלימוד מתוך חיפוש עבודה, שונה הוא לגמרי, מלימוד מתוך הרצון להבין את הדברים בשכל בלבד. צריך לזכור, שכל ההתעסקות בעולם הזה, הוא גירוי לפנמיות האדם. גם הלימוד, מתוך מגוון כל המעשים, הנעשים בעזרת אברינו הגשמיים, הפועלים במסגרת זמן ומקום העדר ותמורה, עם כל קדושתו, עדיין הוא רק גירוי לפנמיות האדם. חוסר התפיסה הבסיסית הזאת, גורמת לבני אדם ללמוד באופן חיצוני. להיות רדופים אחר המעשה החיצוני, בהזניחם את הפנימיות. צוברים הללו רכוש חיצוני, ע”כ גם תורתם וכל התעסקותם נראית באותו אופן. הבה נבחן מעט את פרשתנו, מתוך התחיבות אמיתית גם לבצע, את מה שנבין כנכון. מתוך תעוזת הנפש, לשאת את האמת ויהי מה. 

שאלה א’ כיצד ניתן להבין את פסוקי התורה ? 

באור פסוקי התורה 
“כי תצא למלחמה על אויביך”. המילה “כי” יכולה להתפרש בב’ מובנים. או כאשר, או כהתניה במובן אִם. אנו נפרש את המילה “כי” כהתניה. מהו “תצא”? היה עליו לאמר, כי תלחם באויביך?! אלא שכדי לבצע את המלחמה המדוברת, צריך האדם לצאת מטבעו העצמי. מהרצון שלו לקבל לעצמו. ללא יציאה מטבעו, אפילו זמן מה, אין האדם מסוגל לחשוב על מלחמה, אלא כל רצונו לשלום, מכריחו לשאוף למצב זה כאן ועכשיו. היותר מפותחים, שבבני האדם יכולים לצאת מעצמם, כל אחד לפי דרגת התפתחות הנקודה הפנימית שבתוכו, ולאלץ עצמם לעשות תנועה מנוגדת, למה שמגולה להם כטבעם. 

“למלחמה”? מלחמה – אותיות לחם מה ? לחם מלשון חמימות, שהוא הרגש החיים והכח שהדבר הזה גורם, ע”כ אור החכמה שהוא אור החיים, האור של מטרת הבריאה, בא מהלחם. לחם = ג’ הוויות. 
אדם גימטריא מ”ה. המלחמה היא, שאדם שואל את עצמו, מהי תורת האדם? מה באה היא ללמדני ? מהי הדרך האמיתית בה עלי ללכת, כדי להגיע לתכליתי? מה הכוונה שעלי לעשות? מה המעשה, שעלי לעשות, כדי להגיע לאמת הנכספת? זו מלחמה אמיתית. חיפוש הדרך תוך התחייבות אליה. “אויבך” ? אויב הוא, מי שמפריע לאדם להגיע לתכליתו. צריך לבדוק ולראות כיצד למגרו. כיצד להסיר ההפרעה בדרך לאמת. אומר רש”י “במלחמת הרֵשות הכתוב מדבר”. מפרש הרב”ש: ישנן ב’ מלחמות. מלחמת חובה ומלחמת רשות. מלחמת חובה היא על בחינת המעשה. דהיינו, על מעשה המצוות. כאן אין בחירה לאדם, האם לבצע את ההלכה, או ח”ו שלא לקיימה. האדם מחויב לבצע, גם אם אין לו שום הבנה. למרות שבני אדם שונים זה מזה. במעשה כולם דומים. שמבחינת המעשה כולם צריכים לעשות את אותו המעשה. גם הצדיק הגדול ביותר וגם האדם הפשוט ביותר צריכים לשים מזוזה אחת, ולהניח תפילין, ולשמור שבת וכו’. הוא שאמרנו שמצד המעשה כולם שוים. 

מדוע מלחמת הרשות, שהיא על הכוונה נקראת רשות? הרי חשיבותה היא זו שמכרעת, האם שלמה היא המצווה אם לאו, ועוד שכבר פסקו חז”ל, שמצוות צריכות כוונה. אם כך מובן היה לנו יותר, שהעבודה על הכוונה תהיה חובה, ולמה רשות היא? מספר תשובות לדבר, נביא אחת מהן. ברוחניות אין כפיה. כל עבודת הכוונה רוחנית היא, ע”כ אין אפשרות, שתֵּעשה בכפיה, חייבת היא להתבצע ע”י המשיג אותה רוחניות, אותה כוונה. השוני בין בני אדם הוא במושא הכוונה. דהיינו, למי מכוון המעשה? לטובת מי הוא מקיים תורה ומצוות. לאיזו רַשות. האם לרַשותו עצמו או לרַשותו של הקב”ה. האם מכוון במעשה המצוות לקבל שכר בעולם הזה ? או בעולם הבא ? או שכוונתו לקיים רצון הבורא ? 

האם ניתן להגיע לשלמות ? 
נראה לאדם, שמלחמת הרשות היא מצווה, שכמעט אבודה מראש. כפי השגור בפי ההמון, לשלמות לא ניתן להגיע. האפשרות להגיע לשלמות הכוונה, דהיינו לנצח במלחמה, נראית אוטופית לחלוטין. ולמה לו לאדם אם כך להיכנס למלחמה, שעל פניו, נראה שהוא לא יכול לה. שואל האדם את עצמו, האם יכול אני לצאת מתוך הרצון שלי לקבל לעצמי? האם אני יכול לצאת מהאנוכיות שלי ? מקליפת מצרים שלי ? הרי זה מעל הטבע, מעל יכולתו של האדם לנצח במלחמה כזו ? עוזרת לנו פרשתנו. 

האם אפשר לנצח את יצר הרע ? 
“ונתנו ה’ אלוקיך בידיך” – בא הכתוב להבטיחנו, כי ננצח במלחמה זו. באומרו “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”. אך מתְּנָה זאת התורה “כי (אם) תצא למלחמה על אויביך”. דהיינו מי שישב בחיבוק ידיים, ולא יזיז את עצמו להלחם, יאמר כל העת, עכשיו זה לא הזמן, אני נמצא בזמן של המתנה, לכשאפנה אשנה, נאמר לו, כדברי חז”ל (אבות ב’ א’) “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”. הרבה תרוצים יש לאדם, מדוע לא לקיים את מה שמוטל עליו. בהסתכלות על עבר רחוק, נראה האדם מגוחך אף בעיני עצמו. כאשר תלמיד היה מחסיר יום אחד מהשיעור, היה שואל אותו הרב”ש, למה לא הגעת לשיעור ? התלמיד היה מתחיל לתרץ, והרב”ש היה עוצרו באומרו. אין צורך בתירוצים. תאמר את האמת: כבוד הרב היה לי דברים יותר חשובים, מאשר לבוא לשמוע את השעורים שלך. לשמע תשובה זו, מזדעזע האדם. רואה הוא בעין גלויה, שזה בעצם התרוץ והרי במחשבה מושכלת, ברור לו, שיש להעריך שיעור עם כבוד הרב במאוד מאוד. אז הבין התלמיד, שהתרוצים חסרי חשיבות הם. מסקנה: צריך לבצע את האמת ולא להסתתר אחר התרוצים. 

על כל אדם לצאת למלחמה. לצאת מהרצון שלו למנוחה, לחוסר תנועה. לצאת מהפחד להתייגע. להשקיע דמים במאבקו למען האמת. אל לנו להצפין את מאוויינו האמיתיים ולחיות את כל חיינו באופן חיצוני. מחד מתוך ערגה פנימית מתמדת לאמת, ומאידך תוך עצלות מפעולה, מתוך הפחד להמית בתוכנו את מה שקיים ממילא. עדיין יש לשאול , מה אם לא נגיע לאמת? האם כדאי לרדוף אחריה? התשובה הברורה לכך היא, עדיף לרצות דבר ודאי, אף אם לא ודאי שנגיע אליו , מאשר לרצות דבר, שאינו ודאי מלכתחילה, אף אם בנקל ניתן להשיגו. 

ראו את החוזרים בתשובה (לא בחיצוניות אלא בפנמיות). באיזה מדרגה עילאית הם נמצאים. הם יצאו למלחמה. הם מחפשים כוונה אחרת בחייהם. אין הם מסתפקים בכך, שלִמדו אותם נורמות חברתיות. מוסר חברתי. דורשים הם את האמת, למרות שאין ודאות רגשית, שניתן להשיגה. אף בשכל מובחנת כמעל לטבע האנושי. לא כפי אלו, שנולדו לתוך מסגרת חיים דתית, שעלולים ח”ו לעשות את כל ההלכות, כמצוות אנשים מלומדה. אצל החוזר בתשובה, אף המעשה הוא מלחמת רֵשות עבורו. אך כאשר מנצח במערכה הראשונה, במלחמת החובה, אסור לו לחדול, שכן המלחמה עדיין לא תמה. הוא רק הגיע לשדה הקרב האמיתי. החילוני כלל לא הגיע לשדה הקרב. על כך לבד צריך כל יהודי שומר תורה ומצוות, להלל ולשבח לבורא עולם. על שהביאו הקב”ה ברחמיו לשדה הקרב האמיתי. 

מה אנחנו מחפשים ? 
“ושבית שביו”- היא הנקודה הפנימית, שבלב האדם. אותו רצון שבאדם, השואף לאמת. נתון בתוך הקליפות. בתוך הרצונות של האדם לקבל רק לעצמו. בתוך התכונות השליליות שלו. בתוך אומות העולם שבאדם. על האדם במלחמה זו להתגבר על אומות העולם. אז מובטח לו ושבית שביו. תוציא את הנשמה דקדושה, מתוך תאוות היצרים והתשוקות האפלות של האדם, שם נמצאת הנשמה בשבי.. בכל פעם, שאדם רוצה לעשות עבודה אמיתית על עצמו, להציל תכונה טובה שבתוכו, מיד מתגבר יצר הרע כנגדו, עד כדי שאינו יכול לו. הייאוש מפני מציאות זו, הרגשת חוסר האפשרות, חוסר היכולת, משתקת את האדם, אך צריך להתעודד מהכתוב, המבטיח לנו, שה’ יהיה בעזרנו, ככתוב “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”. אמנם ה’ יתנו בידיך, כפי שאמרו חז”ל (קידושין ל’ ב’): “אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו”, אך עליך מוטלת החובה לצאת למלחמה. לפתוח פתח כחודו של מחט, כדי שהקב”ה יפתח לך פתח כפתחו של אולם. 

מה נרוויח מהיציאה למלחמה ? 
“וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה”. הרווח האמיתי של האדם הוא, שיראה בשביה אשה יפת תואר. בדרך כלל, אין אותו הרצון הפנימי של האדם לאמת, אותה הנקודה שבלב, מגולה באדם. הוא שכתוב שכינתא בעפרא. שהשכינה הקדושה משולה לעפר עבורנו, לחסרת חשיבות. אין רואים ברצון להשפיע, בלעבוד את הקב”ה שום יופי, שום תואר. 

נותנת לנו התורה בפסוקים אלו את הדרך להגיע לכך, שרצון זה, נקודה זו שבלב, תהיה יפה בעינינו. בכך צריכים אנו ללמוד כלל: כל מה שנלחמים עליו, הופך להיות נחשק ויפה בעיננו. אם אדם רוצה לאהוב דבר מה, עליו להתייגע בו. אז מתרבה חשיבותו של הדבר בעיניו. זאת כמובן אם עושה זאת עם כוונה להגיע לאהבה, כי אחרת יגיעה גורמת למיאוס. ניתן להשליך כלל זה על יחסים בין בני זוג, בין האדם לסביבתו, והעיקר בין האדם לקונו. “ולקחת לך לאשה” – אשה היא הרצון שבאדם. אז ניתן לך לקחת את הנקודה שבלב להיות רצון מגולה לאדם. ניתן לקחת את הרצון לעבודת ה’, להיות בת זוגו של ההבנה. אז תאוחד ההבנה, שצריך לעבוד את הבורא, עם ההרגשה, שהיא האשה. כאשר אלו השנים, ההבנה וההרגשה פועלים כאחד, האדם מגיע לשלמות בנקודה זו. הוא הנקרא גילוי פנים. 

אשת יפת תואר זו, אומר הזוהר הקדוש, היא הנשמה. אומר האר”י זי”ע (שער המצוות קכ”ז): “אשר אדם פוגע באיזו ארמית וחשק בה בתכלית החשק. והנה הוא צדיק גמור, אין זה אלא הוראה, שהיא נשמה עשוקה ביד הקליפות, ולכן הותר לבוא עליה, כי איננה טמאה להתקשר בה ככלב. ויותר טוב שתקחנה ותגיירנה ותחזירנה לשורשה. “והבאתה אל תוך ביתך” (זהר חדש כי תצא פס’ ז’) “(הבית) שגורשה משם. שעל זה נאמר ושפחה כי תירש גבירתה”. ומפרש בעה”ס הקדוש “שהשפחה שהיא היצר הרע נכנסה אל הבית, והגברת, שהיא הנשמה גורשה משם. ועתה חזר והביא את הנשמה אל הבית”. 

“וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה…” אלו התיקונים שצריך לעשות לרצון, שנמצא בין הקליפות, שהעלנו אותו, לאחר שירד לקליפות כתוצאה מחטאיו של האדם או מגלגולים קודמים, ובעיקר מהזוהמה שהטיל הנחש – יצר הרע באותה נשמה, שצריכה להיטהר, כדי לחזור להיות הגבירה השולטת בבית. 
“והסירה את שמלת שביה”. על האדם להסיר מהרצון שהעלה את כל אותם הלבושים דטומאה, שדרכם התגלה רצון זה בעבר. כמו כבוד, רכושנות, שליטה, גאווה וכו’…. “וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים”. היינו ירח אלול, שאז הוא זמן תשובה. מאחר והגיע האדם להכרה אמיתית, שאביו הוא הקב”ה ואמו היא התורה הקדושה, אז ראוי לבקש רחמים על מצבו הקודם. ולא בעבר אנו מדברים, אלא הקודמים כוונתינו, מה שקיים בו כיום ממעשיו הקודמים. “ואחר כך תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה”. לאחר כל התיקונים האלו, אז ניתן להשתמש שוב, ברצון שהוצאנו מהשבי, במצב של קדושה. תהיה הבעלים של הנשמה הקדושה. 

שאלה ב’ 
מה התשובה לקושיתו של האר”י המובאת לעיל ? עונה על כך האר”י הקדוש בב’ פנים. נביא כאן פן אחד. “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ בידך” זה הוראה, שהיוצא למלחמה , הוא צדיק, שאחרת לא היה נותן את יצר הרע בידו. היות ומדובר בצדיק, הסתכלותו וחשקו מפורשים באופן שונה לחלוטין. אם חושק הוא בארמית (אותיות רמאית), מגלה הדבר שמה שמניע אותו, זהו הניצוץ האלוקי הקיים בה. כל חשקו הפנימי של הצדיק הוא קדושה. אך הצדיקים בהיותם נזהרים, שלא להיכנס להיכל המלך בבגדים צואים, דהיינו בחשקים של היצר הרע, של הרצון לקבל לעצמו, חייבים לעשות תיקונים טרם ישתמשו בחשק. זאת אומרת, שבארמית זו מסתתרת נשמה יהודית, ע”כ ראוי לגיירה, אך כמו כל גיורת צריכה היא בדיקה. כל התיקונים האמורים בפרשה, כפי שהבאנו לעיל, הם הברור של הקדושה מהטומאה. מדבר הכתוב בגוף אחד. כל תאווה, שבאה לצדיק, צריך לתקנה. שהרי הופעת הרע אצל האדם , אינה מקרית. הרע סדור הוא, לא נכון יהיה ליחס את יד המקרה העיוור לרע, שהרי הכל מתוקן לסעודה. הכל מקורו מהסיבה הראשונית, שהיא הטוב המוחלט. בזה הכרח הוא, שנקבל על עצמנו ששורש הרע, אף הוא טוב מוחלט. לא לכל אדם ניתן לפשוט את האמת מהרע. לצורך כך על האדם להיות צדיק. הוא שהותר לצדיק, להכיר על פי חשקו, אף אם נראה הוא כרע, את הטוב המוחלט. כמובן ע”י התיקונים, המסירים את הלבושים, המונעים את התגלות הטוב. 

האם הצדיק עושה את הארמית לאפשרית לגיור, או שמוטבע בה האפשרות לגיור והוא רק המגלה זאת? 
היות והכל מדובר בגוף אחד, צריך לומר, שהכל מונח בנפשו של הצדיק. ועוד שהיות ומדובר בצדיק גמור , צריך לומר, שאף החזיר חוזר אצלו למציאות של עבודת ה’ טהורה. והכל במסגרת ההלכה המותרת , כך שכל עוד שהאדם במסגרת הגופניות הגשמית, התלויה בזמן ומקום, מחויב הוא להלכה קלה כחמורה. 
ואתה הקורא, האם יכול לראות את הרע, כשליח הטוב המוחלט ? האם יכול אתה להצדיק את הבורא בכל הנעשה ? לא במילמולי שפתיים של הכל לטובה, אלא בהרגשת שמחה, גם אם הנך נסרק במסרקות של ברזל ? אתה צריך תשובה לעצמך. תשובה זו אינה אמורה ליאש אותך, אלא לתת מקום לעבודה, שהרי הכל חייב להגיע על מקומו . מקומו של הטוב הוא להתגלות ושל הרע להיות משרת לטוב ובכך לצאת מהיותו רע. אז יהפוך הרע להיות קליפה קדושה, השומרת על הפרי. 

סיכום 
על האדם לצאת למלחמה אמיתית על יצר הרע שבתוכו. על הרצונות, המונעים ממנו להגיע לקדושה, לשלמות, להרגיש את רצונו לעבודת ה’, כדבר עיקרי בחייו. מבטיחה לנו התורה, שמי שיצא למלחמה, יצליח בה, ה’ יתן בידיו את אויביו. על ידי כך יצליח האדם להוציא מהזוהמה את נשמתו שלו, את החלק בנשמתו, ששואף לאמת. יוכל האדם לחיות את האמת בחייו ולא את הכיסויים והרפש, המכסה כל חלקה טובה בו. לבושים אלו צריך הוא להסיר מעליו. כאשר זוכה האדם ביכולתו להגדיר לעצמו, או לחוש אף במעט את אותה נקודה אמיתית שבלב, צריך הוא לתקן רצון זה על ידי הסרת, כל מה שנתן לרצון זה צביון של קליפה. לאחר מכן יכול להתחבר עם רצון זה בשלמות. בע”ה נכיר כולנו בצורך להלחם, כדי להגיע לכוונה הראויה במעשינו. כדי להגיע להיות עובדי ה’ באהבה אמיתית מתוך ישרות ההבנה והלב. אמן 

תרגיל: המטרה – לחשוב בדרך עבודה. 

1. כך באופן מקרי ג’ מקומות בתורה בני י’ פסוקים. 
2. חפש איזו הוראה של עבודה ניתן להקיש מהם. 
3. אם אינך מוצא חפש פרושים על כך, דבר עם חברים, שמע עצות ממורים וכו’. 
4. אם עוד כוחך עומד לך- בצע את מה שהבנת- לא חייב, היות ולא את יכולת ההכרעה, בא התרגיל ללמדנו, אלא את צורת ההסתכלות. 
5. זכור- התורה היא הוראת דרך- נסה מעתה לקרוא באופן זה את התורה. מצוין הוא שאדם יסגל לעצמו לקחת בכל שבוע חלק מהפרשה ויחשוב על דרך עבודה בה. 

בהצלחה הסולם