יסודות בלימוד פנימיות התורה: כל חידודי ההבנות, שנגיע אליהם, כאשר נענה על השאלות לקמן, יתנו לנו בודאי את שמחת התרת הספקות, לאחר שניסינו לעוררם. אך האם בכך נגיע אל תכלית לימודנו? 

האדם צריך לדעת, שבכל פעולה שהוא עושה, צריך שתהיה בה כוונה. שאחרת תהיה פעולה זו כגוף בלי נשמה. עוד אמרנו, שעל האדם לשנות את פנימיותו, על כן צריך כוונה פנימית בפעולותיו. אם יעשה האדם רק פעולות חיצוניות, קשה, שפעולות אלו יביאו אותו למטרה פנימית. 

את הכוונה הפנימית צריך להלביש בפעולות חיצוניות מסוימות, שהרי לא כל פעולה, מתאים שתשרה בה הכוונה.למשל לא היינו מבקשים מאדם לשבת על חוף הים, כדי להגיע לריגוש של אהבת הלימוד. דוגמה קיצונית זו יכולה להבהיר לנו היטב את הצורך במעשה מותאם למטרה הרצויה. אף בפעולות אלו, שמצד עצמן נכונות הן, צריכים אנו לדעת לכוונן למטרה הנכונה. לא די שהפעולות נכונות.
חייב, שהנשמה תתלבש בגוף. 

לדוגמא: כאשר נרצה להשיא עצה לראובן, שנמצא בתקשורת לקויה עם אשתו, שרגשות האהבה אינם גואים בקרבו כלפי אשתו. האם נכון יהיה לומר לו: מהיום תתחיל לאהוב את אשתך? ודאי שלא. זה פשוט לא יעבוד. זה כנשמה בלי גוף. כל אחד מאתנו חש את המציאות הזו, שלא ניתן להכריח את הרגש באופן ישיר. 
בעל הסולם מגיש לנו רעיון זה במתן תורה באומרו, שתכלית כל המצוות להביא לאהבת ה’ דרך המצווה של (ויקרא פרק י”ט פסוק י”ח)”ואהבת לרעך כמוך, אני הויה”.

כיצד ניתן לצוות על אדם לאהוב?
התשובה היא, שנתנו לאדם תרי”ב מצוות, המכינות אותו למצווה זו. תרי”ב מצוות, שמהוות גוף להשכנת הפנימיות. גוף להשכנת הנשמה, הנקראת אהבה. 
אף בדוגמה שלנו נציע לראובן למשל, להביא פרחים לאשתו כל יום ששי, או מתנה אחרת. אך גם אם ראובן יביא בכל יום שישי לאשתו מתנה, אך ייתן לה אותה בחוסר אכפתיות גמורה, לא יגיע לאהבה לאשתו. שזה יהיה כגוף בלי נשמה. על כן צריך שילוב של שני הדברים. גם את הפעולה וגם את הכוונה. 
איך יוצרים את הכוונה? איך מצליחים לכוון לאהוב ?

נציע לראובן לצייר במחשבתו תמיד את מעלותיה של אשתו. תמיד לדבר עם עצמו על היתרונות בקשר שלו עם אשתו, לזכור את הטובות וההנאות שהיא מסֵיבה לו. בתוך אוירה זו, שהוא יוצר בתוכו, יביא את המתנה לאשתו, תוך כוונה בעת נתינת המתנה לאהוב את אשתו בעת הפעולה.

בדוגמה לא שלמה זו, שיש עוד להסבירה על שלל אופניה, רואים אנו שחייב את ב’ הדברים כוונה ועשייה חיצונית באוירה מתאימה .

כך גם בלימודנו כאן. צריכים אנו ללמוד את פרשת השבוע, לעשות מעשה, ולא רק לשבת במדיטציה ולנסות להגיע לריגוש של אהבת ה’. צריך להתְפִּיס את הרצון, להגיע לריגוש החשוב הזה של אהבת ה’, דרך המצוות שנתן לנו הקב”ה בתורה. 
עלינו עתה ללמוד ויחד עם זאת ליצור אוירה אמיתית, חיובית ואוהדת ללימוד, ובתוך אוירה זו של מתן חשיבות ללימוד, לכוון בעת הלימוד להגיע למטרה, לאהבת ה’. 

שים לב חבר יקר, האוירה היא סביבת הפעולה. לעיתים אין אנו שמים לב לסביבה זו, היות והיא לא סיבה ישירה לתוצאה, אך אם נתבונן היטב, היא הכרחית לתוצאה. אם אדם כל היום עסוק בבקורת על חברו, אין הוא יכול, לתת לו מתנה וגם להצליח בכוונתו לאהוב אותו, עליו ליצור סביבה מתאימה לכוונה זו. סביבה אוהדת, סביבה תומכת.

במה להתמקד? במעשה או בכוונה?
יצדק השואל באומרו, הרי אי אפשר להתמקד בב’ דברים בעת ובעונה אחת. כאשר אני מסתכל בחפץ מסוים, אין אני יכול להתמקד בחפץ נוסף בעת ובעונה אחת. מי שרוצה לחוש זאת, ינסה לקחת קופסת קיסמים, וינסה להתמקד במספר קיסמים יחדיו. זה גורם לסחרור ובלבול. אם כן, איך אפשר גם ללמוד, וגם לזכור תמיד, שמטרת הלימוד היא אהבת ה’? הסחרור אותו הרגיש מי שניסה, נובע מכך, שניסה להתמקד נקודתית במספר דברים בעת ובעונה אחת.

ננסה לקחת ב’ חפצים, על אחד להסתכל באופן ממוקד ועל השני כרקע קרוב. מי שינסה, יראה שכך אפשרי הדבר. אנו ממשיכים לקיים מודעות גם לרקע וגם לדבר הממוקד. 

כך גם בלימוד, וכן בכל המצות והמעשים שאדם עושה. על האדם להשאיר ברקע קרוב את רצונו להגיע לאהבת ה’. לנסות להגיע לרגש זה תוך עשיית הדברים, בתוך אוירה חיובית שיצר. מחד חייב לקיים הדברים, ומאידך חייב גם לכוון למטרת המצוות, דבקות בה’.

כאן דברנו באופן כוללני, ודאי שצריך לרדת לפרטים ולמטרות משנה בדרך העבודה. שכן, לעתים צריך להגיע לריגושים אחרים בעת הפעולות. כמו אהבת הלימוד, אהבת רבו, אהבת חברים, אהבת הבן/בת זוג, אהבת העשייה וכו’…כולם כְּתַּת מטרות, המשמשות למטרה העילאית, אהבת ה’. 

לאחר שהצבנו לעצמנו כלי, היכול לשאת את לימודינו, נבאר מעט את פרשתנו.

באור הפסוקים
רש”י מפרש(דברים פרק ז’ אות י”ב) “עקב תשמעון וגו’…. אם מצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה’ אלוקיך לך את הברית וגו’… ישמור לך הבטחתו”. 
ומפרש הרב”ש, מצוות שאדם דש בעקביו זוהי האמונה, הנצרכת בחוקי התורה, בהם אין לבחינת הדעת אפשרות להסבירם, כמו פרה אדומה. חוק הינו מעל הבנתו של האדם, היות שהאדם מחשיב את הבנתו, על כן אינו מחשיב את החוקים. לכך הוא נצרך לאמונה, שחוקים אלו יהוו ודאי בנפשו, שאחרת, ללא אמונה, יהיה האדם בספק תמידי והספק יורידו מהדרך. האמונה, אם כך, היא דרך של תפיסה, כלי קיבול לאמת, המצויה בחוק.

המצוות הם בחינת משפטים, הגוף מחשיב אותם יותר, כי הם בחינת ידיעה, שמבין בדעתו את הסיבה לקיומם. דהיינו שרואה את התועלת העצמית בקיומן.
אם האדם זוכר בעת קיום המצוות, ובכל פעולותיו האחרות את הכוונה, את האמונה, אז ורק אז ישמור ה’ את הבטחתו, לקיים הברית אשר נשבע. זה מה שצריכים אנו ללמוד מפירוש זה של רש”י. לשים ברקע הקרוב של פעולתנו את מטרת הפעולה, את הרצון להגיע לדבקות בה’, את הכוונה במעשה, שלא נגיע ח”ו למיאוס בעשיית המצוות. שכידועכל יגיעה, שאין עמה כוונה, סופה להביא למיאוס,אךיגיעה, שיש עמה כוונה, מביאה לרגש של אהבה לדבר. כפי הכתוב מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. זאת מסביר בעל הסולם בהקדמה לתע”ס. כאשר יפעל את השלא לשמה מתוך כוונה להגיע לשמה, אז יגיע לשמה. שאחרת נעשית לו ח”ו סם המוות. (תענית ז’)

שאלה א’ 
מדוע הפסוק מתחיל ברבים “תשמעון” ומסיים ביחיד “לאבותיך” ? 
שאלנו מה המובן, שהפסוק מתחיל ברבים ומסתיים ביחיד. צריכים לדעת, שהמושג רביםבפנמיות מתייחס לכך, שלאדם יש מספר רשויות, שפועלות עליו. מיעוט רבים הם שניים, דהיינו רשות עצמו ורשות הבורא. האדם מסכים לקבל את רשות הבורא, לקיים מצוות, אך בלי לבטל את רשות עצמו. את האנוכיות שלו. האדם במצב זה מוכן לקיים את כל המצוות, אך רק כדי לקבל שכר. 

מסכים האדם, שהתורה מכילה בתוכה חכמה אדירה. מוכן להאמין, למה שכתוב בתורה, אך אם כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם, את זה הוא כבר לא מקבל. זה פוגע ברשות העצמית שלו. זה מפריע לנוחות שלו. 
כאן נבחן האדם, האם מוכן לבטל את רשות הרבים ולקבל רק את רשות חכמת התורה, או שרוצה לערב את דעתו עצמו. הרצון, לערב את דעתו עצמו, נובע מחוסר רצונו לוותר על רשותו עצמו.

משא”כ במצב של רשות היחיד, שהבורא הוא רשות היחיד, שכל מעשיו של האדם הם מצד ישראל שבתוכו, בעל מנת לעשות נחת רוח ליוצרו. אם שמר אף את המצוות, שאדם דש בעקביו, שאינן חשובות בעיניו, דהיינו שדעתו סוברות שאין בהן צורך, אז מגיע למטרה המקווה, ומקבל את הבטחת הבורא.

זה סוד הפסוק המדבר בסופו בלשון יחיד. דהיינו שהאדם מגיע כבר למציאות של רשות היחיד, שהרשות היחיד עבורו היא הבורא. כל פעולותיו הם כדי להשפיע נחת רוח לבורא ולא לעצמו כלל. כל שיקול דעת של אנוכיות של רשות עצמית, כמה הוא נהנה מזה, מתבטלת לחלוטין. 

כוונה- תוך שמיעת ו/או קריאת תשובות אלו, צריך כל אחד לשים ברקע המודעות שלו את רצונו להגיע לאהבת ה’, שנתן לנו את החוקים הנפלאים האלו בתורתו, בצורה כל כך סדורה, בצורה כל כך קולעת לנפשנו פנימה ולמאווייה האמיתיים. 

שאלה ב’
בפסוק אנו רואים התניה. והיה במובן אִם. או הֵקשר של סיבה ותוצאה. על כן התוצאה, כמו בכל התניה, צריכה להיות עתידית, דהיינו ישמור, א”כ מדוע הכתוב ושמר בלשון עבר?

עוד שאלנו, שלאחר התניה צריכה להֵאמר התוצאה בלשון עתיד, ולא כפי הנאמר בלשון עבר. “ושמר”. רוצה הכתוב לרמוז לנו, שהשוני לא קיים בבורא. הבורא הוא בבחינת (מלאכי ג’ ו’)”אני הויה לא שניתי”. כל השינוי צריך להתהוות מצד האדם. הבורא כבר נתן לנו הכל, כפי הנאמר במחשבת הבריאה, שבה מצוי גם גמר התיקון (הקדמה לספר הזוהר אות י”ד), עלינו רק להכין את הכלים, הראויים לקבל את שפעו יתברך. כלים אלו הם כלים דהשפעה, שצריך להכין בזמן תיקון הבריאה. זאת בא לרמז לנו הפסוק, שמראה את התוצאה בלשון עבר. 

המטרה המקווה הוכנה לנו מעת היותנו. מעצם בריאתנו. אליה ניתן להגיע על ידי עבודה מתמדת דרך המצוות, שנתנו לנו. חלקן באות כחוק ונרמזות במושג עקב. האחרות נאמרו במושג משפט, שבהם יכול להיות לנו מובן הטעם. 
עוד מלמדנו הפסוק, שהדבר החשוב, ראוי להיות מוסתר. שהרי גנבים עלולים לחמוד אותו. וכבר ידוע יצר הרע שבאדם כגנב, על כן צריך זהירות גדולה ממנו, ומכל מה שמבטא אותו, שהם החיצוניים.

אם יש לי יהלום יקר אחביאו בכספת, ולא אשאירו ללא השגחה. על החול בעציצים שבביתי, איני שם שמירה. כי הוא מצוי בנקל ועל כן ערכו קטן. 
אכן האמונה היא מוצר נדיר וייקר ערך. הכוונה בעשייה היא דבר חשוב מאין כמוהו. צריכים אנו לעשות עבודה זו בתוכנו פנימה. לא לספר עליה יותר מדי, אלא לאנשים נאמנים ביותר, גם זאת בהגבלה מסוימת. את העבודה האמיתית עלינו לעשות עם עצמנו פנימה. כאשר מספר אדם את עבודתו, בדרך כלל נתפס הוא לגאווה, מכך צריך להיזהר מאד. העבודה צריכה להיעשות בבחינת “והצנע לכת עם ה’ אלוקיך” (סוטה מ”ט עמוד ב’) “ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה והלא דברים ק”ו ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה”

עתה יכול הרקע, להתפעם מעוצמת הסדר הנפשי, שמופיע במילות התורה. במילה אחת בעצם במילה עקב, מקופלת כל עבודת האדם. כמה גדולה התורה, כמה גדול הבורא, שנתנה לנו. כמה אוהבים אנו את הבורא, שלא השאירנו חסרי אונים, אלא נתן לנו את התורה הקדושה, המדריכה אותנו בדרכנו לשלמות. כך צריך להבזיק במחשבתנו תוך עיון בדברים עצמם. זהו הרקע הראוי למעשה הלימוד. כך עליך, חבר יקר, לבנות רקע לכל מעשה, שרקע זה נותן את הכיוון הנפשי של המעשה, וכל זה באווירה אוהדת לכוונה הרצויה.

שאלה ג’ :
מה הקשר בין הברית שנשבע בה לאבותי לבין מעשי אני?
על זאת דיברנו בשתי הפרשיות הקודמות. ונזכיר בקצרה את עיקרי הדברים.
אין התורה נלמדת בגדרים של זמן ומקום. האבות הם השורשים, שנמצאים בכל בן של אבותיו. בכל אחד מאתנו. אברהם יצחק ויעקב הם ג’ התכונות, שנמצאות באדם, חסד, גבורה ותפארת. קו ימין, שמאל ואמצע, הכוללים את כל עבודת האדם בשיתא אלפי שני. 

עתה מובן, שבכל ישראלי טמונה השבועה לאבות. בפנמיות צריך לומר, שהשבועה לאבות היא השבועה היא לאני הפנימי האמיתי שלנו. לשורשים המצויים בתוכנו, שאותם אנו יכולים לעורר ולפעול, להוציא לפועל את מה שנתון בנו מעצם היותנו.

מחשבה זו מחייבת את האדם, שלא להיכנס לייאוש. ראוי, שהאדם יקבל על עצמו, שטמונים בו שורשים, שצריכים לפרוץ מתוכו לעשותו אדם. אם יקבל הישראלי את האמונה באבותיו, מקבל הוא בזאת את יכולתו להיות אדם. אין הוא אמור להרגיש את האבות, אלא לקבל את המציאות השורשית הזאת בתוכו למעלה מהדעת. זוהי אמונה באבות. לצערי, ישנם עדיין אנשים, שרוצים קודם לנגוס בתפוח ואחר כך לגדל אותו. לאותם כאלה לא נברא הלשון להועילם. ואתה קורא יקר, שעינייך יהיו בראשך, להסתכל נכוחה על האמת.

ובע”ה אם נלך בדרך זו, נזכה למה שכתב בעל הסולם (פרי חכם אגרות עמ’ ע”ח) “ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשוואה והדמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה. על דרך שכתוב “תתהפך כחומר חותם, נתייצבו כמו לבוש” (איוב לח’ י”ד).

סיכום:
על האדם לעבוד בצורה של שמירה, בצורה של אמונה למעלה מהדעת, גם בדברים שלא נחשבים בעיניו כחשובים, ויותר מכך, שאף נחשבים בעיניו כלא חשובים. זאת ההכשרה המתאימה לנפש האדם לפעול את הידוע והמגולה מתוך אהבת ה’ ולא מתוך אנוכיות צרופה.
הכשרת הנפש תתבטא ביכולת האדם לפעול את שורשיו האמיתיים, שהם האבות שבו. אז יוכל להתבטא בו ישראל שבתוכו, שזה הכלי המתאים לקבל את הטבת הבורא. 
ההצטרפות הנפשית תסיר מעצמה את הסיגים הפגומים בנפש האדם ותוביל בעזרת ה’ כל אחד מאיתנו לאחדות פנימית ואת כולנו יחד לאחדות אנושית. אמן.

תרגיל: מטרת התרגיל- לייצר אוירה חיובית לאהבה.
א. בחרו אדם מסוים, לא כזה, שאתם מרוחקים ממנו ביותר ולא כזה, שאתם קרובים אליו. מישהו, שיחסכם אליו ממוצע.
ב. החליטו השבוע לפתח רגש של אהבה כלפיו. החליטו מראש שזה אפשרי. בלי סיבות רציונאליות, אלא כהחלטה גם אם היא מעבר לכל הסיכויים.
ג. צרו סביבה חיובית לאהבה. למשל: כתבו כל יום 5 דברים טובים עליו. דברו עליו לפחות עם 5 אנשים וספרו על טובו. עשו לו מתנה קטנה כל יום. אמרו לו כמה הוא טוב וכמה אתם מעריכים אותו. חפשו את קרבתו, מבלי להציק לו. אם קשה הדבר פיזית אז מחשבתית, כתבו עליו סיפור או שיר. בקשו לשמוע את דעתו. החשיבו את דעתו. חפשו את הדברים הטובים שבו. הדגישו את כישרונותיו וכו’..
ד. זכרו- לאהוב היא משימה, לא רק תוצאה, שקוראת מעצמה.