יסודות בלימוד פנימיות התורה: ישנם מספר אופנים ללימוד התורה. השוני בין צורות הלימוד תלוי במטרה אותה האדם מבקש להשיג בלימודו. האדם יכול ללמוד את התורה, מכיוון שהלימוד מהנה אותו. יכול הוא ללמוד כדי להוסיף ידיעות. יכול הוא אף ללמוד, כי לימוד תורה הוא מצווה, טומנת בעשייתה שכר. יכול הוא ללומדה כי מחפש הוא הוראות עבודה כיצד להתקרב לה’. כאשר האדם לומד באופן זה האחרון, יחפש הוא בכל דבר, מה בא ללמדנו זה בעבודה?
בהיות האדם מסתכל באופן זה רואה הוא את כל הכתוב בגוף אחד,
כפי שכתוב בזוהר, שהאדם הוא עולם קטן.
שאלות בפסוקים שהבאנו, מדובר על כהן גדול, שמצווה הוא לקחת אשה מסוימת ולא אחרת. צריכים אנו להבין, מה זה אומר בפנימיות האדם? מה מלמדנו זה בעבודה? איך זה נוגע לכל אחד מאתנו באופן אישי ??? הזה”ק שואל (אמור ובהסולם ל”ח): “ולמה צריכים שייקח רק בתולה בלי פגם, ומשיב, אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו. כלומר שמרמזת על המלכות שנקראת כוס של ברכה. והכהן המקריב קרבן לפני ה’ צריך שיהיה שלם בלי פגם, שלם באבריו בלי פגם, כי המומים פוסלים בכהנים שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו, לקיים בו “כלך יפה רעייתי ומום אין בך”. כידוע, הנוקבא היא בחינת רצונו של האדם. כהן הנו האדם בהיותו עובד ה’.
בבחינת עובד ה’ ישנם שני סוגי עובדים. אחד הנקרא כהן הדיוט והאחר הנקרא כהן גדול. כהן הדיוט הוא העובד ה’ בבחינת הכלל, בבחינת המעשה. כהן גדול עובד את ה’ בבחינת הפרט, בדרך שלמה, במעשה וכוונה. נשאלת השאלה מה ההבדל בין עבודת הכלל לבין עבודת הפרט. זאת מביא הרב”ש בספר המאמרים שנת תשנ”ו מאמר ט”ז, ואלה עיקרי הדברים. ההבדל בין אדם לבהמה (ראה זוהר אמור י”ח, נ”ט) הוא, שאדם שנולד מתקדם בחייו, עד שמגיע לשלמות על ידי עסקו בתורה ובמעשים טובים. אך בהמה שנולדה, אותו הכוח שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה.
את בחינת האדם ניתן ללמוד מהכתוב “סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם”. משמע אדם נקרא, מי שיש לו יראת אלקים. ומי שאין לו יראת אלקים ח”ו נקרא בהמה. וכל שמירת המצוות מכוונת לכך, שיהיה אדם. הנה (בהקדמת ספר הזוהר אות ק”צ-קצ”א) מפרש בעל הסולם שלוש בחינות ביראה:
א. הירא מה’ מפחד עונש העולם הזה.
ב. הירא מה’ מפחד עונש העולם הבא.
ג. הירא מפני ה’, משום שהוא רב ושליט.
הנה יוצא שב’ הבחינות הראשונות היראה אינה השורש אלא תועלת עצמו היא השורש. לעומת זאת, בבחינה הג’ ה’ הוא שורש היראה. היראה בבחינה הג’ היא עבודת ה’, שלא על מנת לקבל פרס. שלא רצון האדם לקבל, הוא מטרת פעולותיו. אלא רצונו להשפיע נ”ר לבורא, היא מטרת. כיוון שראה בגדולת המלך, דהיינו שהוא רב ושליט. שזו הסיבה המחייבת אותו לעבוד, אף אם אין לו שום תועלת עצמית בכך. ובזה הגענו להבנה ברורה, בהבדל שבין עבודת הפרט לעבודת הכלל, שהוא נבחן בהבדל האמור בין אדם לבהמה. שכן העובד בבחינת המעשה בלבד, כל תכלית עבודתו, שהיא רצונו לקבל תענוג, אינו משתנה, אלא נשאר קבוע בבחינת רצון לקבל לעצמו כמו בהמה. משא”כ העובד כדי לשנות את כוונת פעולתו.
דהיינו, המנסה לקנות טבע חדש של השפעה, הוא הנקרא אדם. דהיינו, שעובד את קונו מטעם גדולת אדונו. והוא שהזכרנו פעמים רבות, שעל האדם בשונה מהבהמה, להבחין בנותן המתנה ולא במתנה. שכך מובחן הדבר, שאת ה’ הוא עובד ולא את עצמו. יש שעובד בבחינת המעשה בלי כוונה, ונותן את כל מרצו וכוחו איך לקיים תו”מ בכל פרטיהן ודקדוקיהן ובנוסף מקבל על עצמו עוד איזה חומרות נוספות למצוות, שניתנו לו. ומרגיש עצמו בכך לשלם. ואין רואה בעצמו חסרון, שצריך עוד לתקן, שאין רואה הוא את המלחמה הנצרכת בעניין הכוונה שבמצווה, עליו נאמר בהמה.
לאחר הבהרה זו בעניין ההבדל בין עבודת הפרט לכלל, נסייג כל זאת, במה שאומר הרמב”ם (הלכות תשובה פרק י’) “כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה”.
ואל יתַלֶה האדם במאמר זה של הרמב”ם, וישים עיניו היטב בכתוב, ויביט נכוחה, שהשלא לשמה אינה תכלית התורה, אלא רק אמצעי. ויזהר מאד, שלא יחטא ב”שפחה כי תירש גבירתה”, שלא יהפוך ח”ו את השלא לשמה לתכלית עבודתו, כפי שקורה ,בעוונותינו הרבים, לציבורים גדולים כפי הנראה בחיצוניות.
בפרשת יתרו (שמות פרק יט’ פסוק ו’) כתוב “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ועם קדוש” משמע, שכל ישראל נקראים כהנים. מכאן הסיוע, למי שנצרך, כדי לראות שמדובר אף בו, אם רואה עצמו ישראלי, כאשר מדובר בכהן. מכאן נבוא לענייננו בפרשה, שכפי שאמרנו כהן גדול הנו עובד ה’ בבחינת הפרט, על דרך האמת, שלא על מנת לקבל פרס. ובכן זו העבודה, שצריך אדם לכוון בה, כפי שיוצא מהנאמר בפרשתנו. כל אדם, שרוצה להיות בבחינת כהן גדול, אסור לו לקחת אשה, דהינו רצון, בבחינת אלמנה, גרושה, חללה וזונה, כי אִם בתולה.
הסבר על פסוקי התורה אשה נקראת רצונו של אדם. תפקיד האישה הכלי ליצר חסרון כאמצעי לעבודה,
ומבאר לנו הכתוב את הרצון, שאדם צריך לחפש בהיותו רוצה לעבוד מתוך יראת הרוממות, מתוך האמת הצרופה, בעל מנת להשפיע נחת רוח לבוראו. אלו הן ההבחנות:
אלמנה -בעבודה נקראת רצון של אדם, במצב שהאדם מת. בבחינת(*) “רשעים בחייהם נקראים מתים” דהיינו, שהלך שלא בדרך של קדושה, אלא בגד בבוראו וכל עבודתו הייתה בבחינת אותו רשע שאמר (יחזקאל פרק כ”ט פס’ ג) “לי יאורי ואני עשיתיני”.
גרושה – בעבודה, היינו רצון שהאדם גרש מעצמו, מכיוון שלא מצא חן בעיניו רצון זה. שלא יכול היה לראות את חכמת האמת דרך רצון זה שלו, היות והוציא את מלכות שמיים מביתו, שחכמה נקראת יופי על פי הזוהר.
חללה – בעבודה, היינו רצון שחולל על ידו, שהשתמש ברצון זה בחול במקום בקדושה דהיינו שהאדם כבר השתמש ברצון זה שלא על פי תכליתו, אין הוא צריך להמשיך להשתמש ברצון זה, אלא עליו לחפש רצון חדש, שלא השתמש בו קודם.
זונה – בעבודה, היינו מהמושג זן ומפרנס לכל. דהיינו, שעל האדם לדחות מעליו רצון הדורש רק לתת לו מזונות, דהינו רצונות של קבלה עצמית, כפי שאנו אומרים בברכת המזון “אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם”, שמבקשים אנו שהנאותינו, שהם מזון הנצרך לנפשנו, לא יבואו מרצונות של בשר ודם–מהגוף דהיינו, מרצון לקבל לעצמו. שלא יהיה האדם במצב, שכל פעולותיו תהיינה מכוונות לקבל פרס לא של העולם הזה ולא של העולם הבא.
כי אם בתולה מעמיו יקח אישה – על האדם לקחת רצון חדש, שלא שומש בעבר בשום צורה בתוך נפשו. שהרי כל רצונותיו, אתם נולד, הם בעל מנת לקבל שכר.
סיכום:
יאזין האדם היטב לנפשו פנימה, בחיפוש עדין, אחר רצון זך ונקי טהור ונאצל, שלא היה ולא נברא כמותו. שצחצחותו תביך אף את נפשו הוא, עד כדי שירגיש את גודל ונקיות הרצון, לדבר שמעבר לעצמו. ואין המילים ראויות רשאיות ויכולות לתאר רצון זה, אלא כל אחד יחפש זאת בתוך נפשו ובכך ידע שבכל יום ויום, בכל רגע ורגע עבודתו חדשה היא. זו היא עבודת האמונה. עם רצון חדש עליו לפעול בבחינת אמונה שנולדת מחדש בכל יום, ולא כמו הידיעה, שמתווספת היא לקודמתה. ובע”ה כך נהיה כולנו בבחינת (שמות י”ט, ו’) “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”.
הסולם
________
