התנאי המגביל הוא המשמח
פניהם של ראשי הקהילה בוילנא היו עגומות, ודאגה ניבטה מאישוניהם. אתרוג. זו הסיבה שגרמה להם ללכת לישון מסוייטים, מוטרדים, וכמעט חסרי תקווה.
שליחיהם נסעו צפונה ודרומה, גיששו בכל פינה באירופה המושלגת, אך לא הצליחו להשיג, אתרוג אחד כשר. כן, כמה אתרוגים פסולים הצליחו להתגנב למיתחם הקהילה, אך מי יהין לברך על אחד שכזה.
לא ציינו, אך עומס הדאגה נבע בעיקר מן העובדה שרבם האהוב הגאון רבי אליהו מוילנא, ייאלץ לראשונה בחייו לוותר על מצוות נטילת לולב, מצווה שכה אהובה עליו, שכן היה רבם הדגול מדקדק עצום במצוות, ובחג הסוכות ראו נהרה של אור אלוקי זוהרת על פניו. נהרה שמקורה בגנזי מרומים, היונקת עצמה ממצוות חג הסוכות בו השכינה שורה בצילא דמהימנותא.
אך אתרוג, מנין יבוא אתרוג? והימים נוקפים, והשעות אצות רצות והשליחים שוב חוזרים בידיים ריקניות.
יומיים לפני סוכות נסע שליח הקהילה בדרך לא דרך, כשכולו תפילה נאדרה, שהקב”ה יזמן לו אתרוג מהודר למען רבו הקדוש, למען קהילת וילנא המעטירה. וכבר לימדונו רבותינו שתפילות לא שבות ריקם. באחת האכסניות הוא הכיר יהודי בעל צורה, שהציג בפניו אתרוג מהודר מדהים ביופיו, עליו שילם 250 רובלים, לא פחות. נעתקה נשימתו של השליח, ואז הציע: “אשלם לך מחיר כפול, תוכל לעשות הון, מכור לי בבקשה את האתרוג”.
“לא ולא” התעקש היהודי “לא יעלה על הדעת שתחמוק מידי מצוות לולב, לא אמכור אותו בעד כל הון שבעולם”.
“מה אעשה” הרהר השליח ואז נצנץ רעיון במוחו, אסביר לו למי מיועד האתרוג. “ובכן רבי יהודי, אתרוגך – אם אקנהו – אמור להגיע לידיו של המאור הגדול, הפטיש החזק ועמוד הימיני של דורנו, הגאון מוילנא, רבי אליהו, שכל רז לא אניס ליה. הוא שעתיד לזכות אותך במצוות ארבעת המינים, אם וכאשר תיאות למכור לי את אתרוגך…”.
כסף לא היה גורם משכנע, אבל הזכות לשמח את הגאון מוילנא הייתה סיבה נאותה בהחלט שיתרצה.
“כן” אמר בעל האתרוג “אני בהחלט מוכן למסור לידיך את האתרוג, ואפילו אינני מבקש עליו פרוטה. אבל תנאי אחד אעמיד”.
“והוא?” שאל השליח.
“שהשכר של הברכה “על נטילת לולב” של הגאון מוילנא, יהיה שייך אך ורק לי. הוא יברך, והשכר כולו יירשם לזכותי. זה התנאי ואין בלתו”.
התכרכמו פני השליח, אך הוא נכנע לתנאי המוזר שהוצב בפניו. השניים לחצו ידיים, האתרוג נמסר מיד ליד, והם נפרדו איש לדרכו.
וילנא צהלה ושמחה. “יש אתרוג לגאון!” אמרו זה אל זה.
כן, כל קהילת וילנא המעטירה הייתה מאושרת ומחויכת, אך השליח דנן, סחב על גבו צלקת מכאיבה, בדמותו של התנאי המביש הלז, המעביר את שכר המצווה של נטילת הלולב ליהודי נחמד אומנם, אך הגאון יוותר ללא שכר המצווה לעולם הבא… מה חבל הרהר.
טרם התקדש החג נכנס השליח לבית הגאון וסיפר לו ברוח נכאה על התנאי עם בעל האתרוג. “אנא יסלח לי הרב על שהסכמתי לתנאי הזה… אך מה אעשה?”.
והנה, אורו פניו של רבן של כל בני הגולה. הוא קם חיבק את השליח ההמום ופרץ עמו במחול כשניגון מרנין על שפתותיו ופיו אומר שירה “השבח והתהילה לחי עולמים, כל חיי הייתי מצפה וממתין לכך, מתי אזכה לקיים מצווה אחת כתיקונה, שלא על מנת לקבל שכר, אלא אך ורק לעשות רצון בוראינו… אח, מה טוב חלקי…”.
הביטו יהודי וילנא ברבם הנערץ, ולמדו עוד פרק נאצל בעבודת האלוקים.
