יסודות בפנמיות התורה: מעשה מוזר מאוד מספרת לנו התורה. נראה כמו לקוח מסיפורי אגדות וקוסמים לא מצויים. אין רגילים אנו, שהעונש קרוב כל כך למעשה. רגילים אנו, שהעונש הוא לעתיד לבוא, אז לבנו מוכן לקבל זאת בנקל. מה עוד שנראה לנו סיפור זה כלל לא שייך לחיינו. אם כך, לשם מה באה התורה לספרו? ודאי הוא, שאנו צריכים להפיק תועלת ממנו. דהיינו ללמוד ממנו סדר עבודה. ללמוד איך מתייחס הוא אלינו. ננסה בעזרת ה’ לגעת בקצה קצהו של העניין המובא כאן. לפני בואנו לגעת בשאלות לגבי הפרשה, ראוי שנדע את ההבדל בין מקום הפעולה לקבל השכר. בכל קבלה אור צריכים שני תנאים. תנאי הראשון השתוקקות. תנאי השני השוואת צורה. התנאי הראשון מובנה באדם, דהיינו מגולה בו בדרך טבעית. אומנם ראוי שהאדם ידע לתת לעצמו להיפגש עם נקודת הגלוי של ההשתוקקות שבו, זאת עד גיל י”ג, שזהו הזמן של גילוי הרצון.
גיל י”ג אין המדובר בגיל גשמי. בכל שלב של התפתחות צריך לעבור את השלב של גילוי ההשתוקקות לאותו איבר רצוני, אותו רוצים למלא באור. מכאן יכולים אנו להבין, כמה רחוקים אנו בעולם הגשמי, שכל רצוננו הוא בצעצועים, ואולי אף פחות מכך ביחס לעולם הרוחני.
רק לאחר שמתגלים לאדם הרצונות הרוחניים, דהיינו ההשתוקקות אליהם, מתחיל הוא את עבודתו הרוחנית. עד אז אינו אלא מכין עצמו לעבודה כמו, ילד המשחק בצעצועים, כמו ילדה, המשחקת בבובה לפני היותה אמא, המטפלת בתינוקה.
ידיעה זו אינה צריכה להמית את היגיעה, הנצרכת לאדם בעבודתו בעולם הצעצועים, דהיינו בהנאות המלובשות בלבושי העולם הזה. יחד עם זאת צריך האדם להתייחס ביחס נכון ולדעת, שהוא במקום אימון ושאין האור יכול להתגלות ממש בלבושי העולם הזה.
תנאי שני הינו השוואת צורה. מקום קבלת האור, חייב שיהיה דומה לאור המתקבל. האור מתקבל בנקודה הזכה ביותר באדם, דהיינו ברוחניות שבאדם. באם האדם אינו מצוי בהרגש רוחני, יקבל את ההארה הגבוה במקום הזך ביותר, שבו הוא נמצא. למשל יוכל לקבל הארה גדולה יותר ברגש מאשר בגוף, וברגש שבשכל יותר מאשר ברגש שבגוף. דוגמא לרוחניות לא ניתן לתת במילים גשמיות, אלא כענפים, שרק המצוי בידיעה שמעבר לענפים, יוכל להקיש מהם את המובנים הנפשיים והרוחניים, הנמצאים במושג. כוונתי לומר, שהאדם רק בפנימיותו יוכל להקיש דוגמאות אלו למדרגות רוחניות.
יוצא מכך, שהאדם בהיותו פועל בנקודת השתוקקות גדולה ויחד עם זאת חי עם נקודה פנימית, רוחנית גבוהה, יכול הוא לקבל הארה גדולה. אך אם האדם פועל בהשתוקקות גדולה, אך אין לו כלי זך להכיל את האור אליו הוא משתוקק, כל שיהיה עליו, הוא מפך נפש וריקנות, שתגרום לו לרדוף אחרי זנבו שלו וכך ינוע במעגלים אין סופיים של תשוקה וריקנות, הרודפים זה את זה במערבולת, המורידה את האדם לפי תהום.
הפיתרון היחיד, הנצרך לאדם בעולמנו, הוא פיתוח הפנימיות, הרוחניות, שבה אפשר לקבל את ההארה. רוחניות אין זה אומר ריחוף והתנתקות מפעולות גשמיות. רוחניות פירושה הרגש הזולת, הרגש מחוץ לעצמו, היכולת לעבור מרצונו שלו להשפעה לזולת.
יש להרחיב בכך. הלימוד בחכמת הקבלה מצייר לנו את המפה הרוחנית של נפש האדם. כל החפץ לפתח את רוחניותו, ראוי שילמד מפה זו של נפשו, שתיתן לו את האפשרות להיות במקום מוכר. כאשר יעבור איזו שהיא חוויה רוחנית, יוכל לשמר אותה ולבנות את נפשו באופן ראוי. מי שמגיע למקומות רוחניים בנפשו, שאינם מוכרים לו, משייכַם באופן לא נכון זה לזה בִּפרט ולתפיסתו הכללית בכלל. במצב זה יוצא מבולבל במקום מתוקן. אז כל מגדל בבל, שבנה, יוצר אצלו בלבול של גאווה ונתינה, של רגשיות ורוחניות, של שכל וידע וכו’.
ראוי שהאדם המבקש ללמוד רוחניות יהיה נתון לידע של יסודות נפשיים הכרחיים, שיובילו אותו באופן סלול, לבל יתבלבל מהחוויות, העוברות עליו. אם האדם ידע לשייך נכון את החוויות, יצא נשכר. אם לא ידע לסווגם נכון, יצא מאוד מבולבל מהחוויות הרוחניות שלו, יחפש עוצמה ויכנס לבלבול של גאווה רגשית מוסתרת עם מועקות מזדמנות.
שאלה א’+ב’:
מה היא הכפילות שכתוב איש איש?
למה הכפילות ומעלה בו מעל ?
שאלות אלו שואל ר’ אלעזר (זהר הסולם נשא אות ס’) ומשיב “איש שהוא איש דהיינו שקיים הכתוב, שתה מים מבורך, ולא נתן עיניו באשה אחרת , אז הוא איש בעולם, איש של אשתו. ומעלה בו מעל שואל , הרי במעל אחד היה די למה ב”פ מעל. ומשיב, אלא מעל אחד למעלה ואחד למטה, דהיינו אחד לכנסת ישראל, שהיא מלכות, ואחד לבעלה, שהוא ז”א.”
רואים אנו מהזהר הקדוש, שהאיש הבא לבדוק את אשתו, צריך קודם הוא להיות טהור, דהיינו שכל בדיקתו את אשתו, יהיה מתוך טהרת הלב. מתוך רצון אמיתי, שהוא נתון לרצון דקדושה, שרוצה הוא להגיע לאמת. אין הוא בודק את רצונותיו, בכדי לחפש תרוצים לצורך התקשרות לאשה אחרת, לרצונו לקבל לעצמו. אם כזו תהיה מטרת האדם בחפשו את האמת, אז בנקל יוכל למוצאה.
כאשר אדם צריך לבדוק את עצמו – רצונו באופן זה, מן הראוי, שילמד בשלב ראשון, לצאת מעצמו, להיות יכול להסתכל על עצמו מבחוץ, ללא מעורבות אישית, כמו מסתכל מהצד. כדי לרכוש כושר הסתכלות זו, על האדם להתאמן על צורה זו של הסתכלות. עליו לסגל לעצמו כושר של התבוננות עצמית, ללא שפיטה מוקדמת. לא לגשת לבחינת דבר כל שהוא, כאשר ידועה מראש, אפילו בתת ההכרה, המסקנה.
צורה זו של הסתכלות היא מידת הבינה שבאדם. היכולת לצמצם את רצונו, שאותו רוצה הוא לבחון. עליו להיות יכול להתגבר על רצונו, כך שיסכים בתוך עצמו באופן מוחלט שלא ישתמש ברצון זה. זה הוא כוח הצמצום, שמקורו הוא בחינה ב’ מד’ בחינות דאו”י שבא”ס.
תכונה זו היא תכונת השכל הנקי והזך. השכל הנקי חייב לשפוט הדבר מחוץ לעצמו, מחוץ לרצונו, מחוץ להרגשתו. כאשר אדם שופט דבר מה, כאשר שופט אותו מהצד הכללי ולא הפרטי, יוכל לשפוט הדבר כראוי. הצד הפרטי שייך לנקודת זמן ומקרה פרטי, המשויכים לנושא ומושאים פרטיים. בעוד ששפיטה כללית מתייחסת למדרגה רוחנית.
מהי רוחניות ?
הריבוי שבכלל הופך את הכלל להיות רוחני, היות הוא מכיל פרטים רבים. כלל שמכיל יותר פרטים, הוא רוחני יותר. יוצא, שהריבוי הוא רוחניות והפרטיות היא גשמיות.
ראוי לציין, שריבוי הוא רוחניות, רק בתנאי שכל אחד מהפרטים משויך לכלל, המאחד בין כל הפרטים. שאם לא כך היינו אומרים, שריבוי הסינים בעולם, הופך את הסינים ליותר רוחניים מעמים, שהם מועטים. (על דרך המשל) אלא שאין כלל המאחד את הסינים למדרגה אחת והם עצמם פרט מכלל האנושות, שהכלל המחבר אותם הוא עם ישראל. בדוגמא זו ובאחרות יש לדון בנפרד, אך זהו הכלל כפי שמביאו בעל הסולם בפרי חכם מאמרים מאמר סוד העיבור – לידה (עמוד קצ”ט):
“וכל כוח הריבוי שבעולם הוא כוח רוחני נפלא במינו, ולפיכך כל כלל מותאם ומשובח, כי בא מהכוח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו. וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכוח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב – אם כן אם הריבוי הוא יותר גדול, הוא יותר חשוב.”
אדם, הרוצה לשפוט שפיטה אמיתית, ראוי שישפוט מחוץ לעצמו, באופן כללי ולא באופן פרטי, כמקרה המשויך גם למקרים אחרים, גם למצבים אחרים וגם לבני אדם אחרים. אם אדם רוצה לבדוק את שפיטתו ייקח את מסקנתו למידה קיצונית, אם היא עומדת בעינה גם במידה הקיצונית, אזי עומדת היא במבחן הנכונות. אם היא נכונה רק למקרה הפרטי שלו, אז קרובה היא לטעות ולשפיטה לא אמיתית.
דוגמא: חופש הדיבור הוא דבר חשוב, אבל רק אם אני מדבר.
את שאר הדוגמאות אני משאיר לכל אחד לפתח במוחו הצלול, הנקי מתערובת אישית וממחשבה פרטית.
“ומעלה בו מעל” גם האשה מחויבת למלכות שמים ולא רק לבעלה. שלא תחשוב האשה או האיש ח”ו, שהאשה היא קניין, כמו הדומם צומח והחי, שלהם אין שום תפקיד עצמאי, פעיל כלפי הבריאה. להם אין תיקון מצד עצמם. לא כן האשה, ברת תיקון היא. מחויבת היא כלפי מלכות שמים, רק שודאי הוא, שטוב שתעשה עבודתה דרך בעלה. כפי שהרגש צריך לעשות את תיקונו דרך השכל הישר. אמרתי ישר ולא עקום, הנתון לנטיית לב פרטית.
עוד צריכים אנו ללמוד, שהעבודה צריכה להעשות גם בפנמיות. כשם שיש יחס בין האשה לבעלה, כן יש יחס בין האדם לרצונו. ואם נקשה, שהאדם הוא הרצון, אז נאמר ביחס בין הרגש לשכל שבאדם.
בעניין זה, כפי שלמדנו, טוב, שיושתת השכל על דעת חכמים, שהרי גם השכל הוא נטיית לב ועל כן גם הוא צריך להיות מתוקן. צורת התיקון של השכל, אם כך, יכולה להיות רק ע”י אמונת חכמים. חכמים נקראים אותם אלו, שמלמדים אותנו השפעה ולא קבלה עצמית.
חכם אינו זה שמלמד אותך, כיצד לנצל את העולם לטובתך האישית, אלא זה שמלמד אותך, כיצד לנצל את כשרונותך למען הכלל, הוא הנקרא חכם. צא ולמד מיהו החכם בעינייך ותדע היכן הוא מקומך.
שאלה ג’
למה כתוב שכב איש אותה, ולא כתוב ידעה, או בא עליה כבשאר המקומות?
שלושה מצבים לרצון. עמידה, ישיבה ושכיבה. אלו הם המצבים של כל מציאות, המתבטאים במושגים עיבור, יניקה ומוחין. שלושה סוגי אורות מתלבשים ברצונות אלו. נפש, רוח, נשמה.
מצב של שכיבה – עיבור, הוא המצב הנמוך ביותר, המבוטא באור הנפש, שמשמעותו נפישה. עמידה במקום, ללא תנועה, ללא התקדמות. לא משיג הוא כלום מעצמו, אלא ממה שמקבל מעליונו.
מצב של ישיבה – יניקה, המתבטא באור הרוח, גם מצב זה הוא זמני ונתון לאחיזת יצר הרע. משמעות הרוח היא מצב של תנועה, מצב של רצון לגדילה, אי השארות במצב סטטי, ניתן להוליד כוח מצד עצמו.
מצב של עמידה – מוחין, היא מצב של גדלות, המיוחס לאור הנשמה. זה הוא מצב של גדלות של שלמות בו יצר הרע לא יכול להאחז, היות ויש הנאה ממצב הקדושה, על כן אין ליצר הרע מה להציע בתמורה.
כאשר מדברת התורה על מצב כל כך נמוך אליו יורד האדם, מבטאת היא זאת במצב הנמוך ביותר של הרצון. הנקרא שכיבה. הוא שכתוב “ושכב איש אתה”. כאשר אדם נמצא ברצון כל כך נמוך, שרוצה הוא אפילו במסתרים לעזוב את הרצון לאמת, אז רמת מציאותו היא כשל עובר. שכל דעתו נמוגה, כלא קיימת. רואים אנו, שבמצבים כגון אלו, האדם מוצא את עצמו במציאות של הנאות נמוכות ביותר, המסתיימות מיד עם ההגעה לתכליתן, שהרי כל המתקבל ברצון לקבל, הוא בבחינת – תענוג תמידי אינו תענוג .
כאשר התורה רוצה לתאר מצב של יניקה, של רוח, נראה בכתוב את המושג ביאה. כאשר התורה רוצה לתאר את המצב של שלמות, של עמידה – נשמה נראה בכתוב את המושג ידיעה.
עתה ברור לנו, שמצב שכיבה שבו סטתה האישה, הוא מצב מאוד נמוך, הוא מצב של איבוד דעת אמת, על כן יתואר במצב הנמוך ביותר, הנקרא שכיבה.
באופן פנימי יהיה מצב זה, שבו האדם פועל כחסר הכרה ביחס לנקודת האמת שבתוכו. האמת המצויה בתוכו לא באה לגלוי מודעותו, רצונו המורגש. אין המדובר על אי זכירתו את הצורך לפעול נכון, מדובר בחוסר רצונו המורגש. מצב זה מצד הוויתו דהיינו הרגשתו ביחס לאמת נראה כשכיבה. זהו מצב, שאם אדם לא מפעיל כוח התנגדות למורגש העכשווי, הוא סוטה מהדרך.
מה הפיתרון? ליצור מסגרת, שלא תיתן לי את האפשרות של יחוד בסביבת רצון לא אמיתי. הסביבה צריכה לשמור עלי, בתנאי שאתעקש להיות בה.
שאלה ד
מה היא הבדיקה של האשה בפנמיות?
תפקיד האדם בעולמו הוא לתקן את רצונו. רצון האדם נע במדרג מהרגש לשכל. ישנם רצונות רגשיים וישנם שכליים. שכל האדם נחשב, בהיותו נקי, לשופט אמיתי, לא משוחד. לכזה היכול להוביל את הרגש לנקודת אמת, לרגש נכון. זיווג בין הרגש לשכל, הוא המצב בו מאחדים אנו את המצוי והרצוי לדבר אחד. דהיינו, מביא האדם את עצמו לידיעתו. אם שכלו אינו נקי, נגרם הדבר, משום שאף שכלו נתון לרגש קלוקל, לנטיית לב. במצב זה, על האדם לנקות שכלו עפ”י דעת חכמים.
בדיקת הרגש של האדם היא בדיקתה של האשה הסוטה.
אם כך, נשאלת השאלה, מדוע על האדם להביא את אשתו אל הכהן? עליו להביאה אל השופט, שישפוט אם סטתה אם לאו. אך מלמדת אותנו התורה, שהכהן, בהיותו קו ימין (זהר נשא ס”א), שהוא מנוקה מאחיזת יצר הרע, הוא היחיד היכול לבדוק את האמת שבאשה. כפי שאומר הזוהר הקדוש: “אלא ודאי רק הכהן ראוי לזה, משום, שהוא שושבינה של המטרוניתא, וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל”.
אם תאמר, שלא יתכן שהכהן יעשה דין, שהרי הוא קו ימין. צריך לומר, שכל מעשיו של הכהן באו כדי לעשות חסד. שהרי, אם נמצאת נקייה, הכהן מרבה שלום בהם. ולא עוד, אלא שמתעברת בבן זכר. ואם אינה נמצאת נקייה, אין הכהן עושה דין, אלא שם הקדוש ההוא, שהיא שקרה בו, הוא עושה דין והוא בודק אותה.
מהי צורת הבדיקה של הכהן?
כתוב בפרק ח’ פסוק כ”ה: “ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה’ והקריב אתה אל המזבח”.
כאשר כתב הכהן את השם הקדוש על קלף, כתב אותו ישר והפוך. זוהי בדיקתה של האשה, האם רצונה הישר בא מההפוך? כל זיווג, המצריך כניסת אור אל הכלי, דהיינו, כל הנאה, שהאדם מבקש להשיג, צריך שתהיה לה תכלית מכוונת. אם תכליתה היא כלפי מעלה, כלפי הבורא, ההנאה היא הנאה נכונה ואמיתית. אך אם תכלית ההנאה היא רק האדם עצמו, אז נבחן הדבר, שהנאה זו אינה נכונה ואינה אמיתית.
זהו הנקרא אור חוזר. שלאחר צמצום א’, נפסל כלי הקבלה, להיות הרצון לקבל לעצמו. הצורה היחידה בה ניתן לקבל, היא רק אם משפיעים נחת רוח לבורא. אך בהיותנו מבקשים ללמוד את הנאמר באופן מעשי, שואלים אנו, מה זה נוגע לנו?
כיצד נבחן אם פעולותינו הן לשם שמים? כיצד נבחן את ההרגשה שלנו?
ובכן, נלך אל הכהן. הכהן הוא בחינת הבינה, כפי שמתבטאת בד’ בחינות דאור ישר. הוא היכולת להתבונן מעבר למעורבות עצמית, היכולת להסתכל מחוץ לעצמנו.
האם אתה מוכן להתאבד, אם תבין שזה נכון להתאבד?
רוב האנשים מחפשים תמיד תרוצים איך להתחמק מתשובה על שאלה זו. אך האדם צריך לדעת, שאין לאן לברוח. אם הוא רוצה לבדוק את עצמו באמת, עליו ללכת לבדיקה זו מתוך ידיעה, ששתיית המים המאררים עלולה מחד להמיתו, אך מאידך, להוליד מתוכו בן זכר. דהיינו הבנה אמיתית (בן = הבנה) של השפעה (זכר = השפעה).
בדיקה זו נעשתה לבני ישראל בהיותם במדבר, כאשר עמדו עליהם מקטרגים רבים, שבניהם באו מהמצרים. דהיינו, שכל עבודת ה’ שלהם, כל היציאה ממצרים, באה, מתוך המצרי שבהם. על כן הלך משה אל הקב”ה, שציווה, שישתו מהמים המאררים, ממי מרה במדבר. זאת, כדי שימצאו ככשרים להשראת שם השם עליהם. כך אפשר לקבל תורה. כך אפשר לקבל אמת. מתוך המוכנות למות עליה.
כפי הכתוב : “אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה”.
אל יחשוב חס ושלוס מי מאתנו, שהמדובר הוא בגשמיות. כל המדובר פה במוות, הוא ביכולת של האדם לוותר על רצונו, עד כדי שמוכן הוא לפעול ולכוון למקום, שהוא מעל דעתו הגופנית והמחשבתית, הוא הנקרא “מעל הדעת”. מוות מתבטא בויתור על כל הנאה, שהרי ההנאה היא הרגש החיים שבאדם.
סיכום:
מלמדת אותנו הפרשה, מהי שפיטה אמיתית. השפיטה היא של האשה שבתוכנו. השפיטה צריכה להיות מתוך מוכנות לקבל את הדין בצורה הנחרצת ביותר, עד כדי ויתור על כל האני הקיים, האני המורגש, כדי לקנות אני חדש, אני אמיתי. מלמדת אותנו הפרשה, שההתייחסות לאני כוזב, הוא כרגש שסטה ממסלול האמת. נקודת האמת בתוכנו, המתבטאת בנקודת ההשפעה, בכהן שבתוכנו. היא זו שבודקת, היות והיא מבטאת נקודה אובייקטיבית מחוץ לעצמנו, היא הקשר בנינו לבין הבורא.
יכול האדם לבחור בדרך של הודאה בטעותו, הודאה במציאותו הכוזבת. אם כך יעשה יהיה בבחינת מודה ועוזב ירוחם. זו כמובן הדרך המובחרת, אך לא תמיד אפשרית היא.
נתפלל בע”ה, שכולנו נגיע לאמת הפנימית, כך שלא נחשוש לבדוק את עצמנו פעם אחר פעם במי המרים מתוך מוכנות לבטל את כל מה שהבנו וחיינו עד כה. רק מתוך גישת אמת כזו, נוכל באמת לקבל תורה. אמן.
תרגיל: במשך ג’ ימים המנע משפיטה כל שהיא. היה מקשיב מתוך הסתכלות מהצד על הקורה אותך.
ודאי תמצא את עצמך, שעולות לך מסקנות, כך שלש מהן כל יום, חפש לסתור אותן, ע”י חיפוש של תירוצים אמיתיים, מדוע מסקנותיך אינן נכונות. התייעץ באנשים נוספים, כדי לסתור מסקנותיך, השתדל להמשיך להתבונן מבלי לשפוט. נסה להרגיש את התחושה של חוסר שפיטה.
בהצלחה הסולם
