מהי הברכה ומהי הקללה? לכאורה אומר הכתוב, רק שתהיה ברכה או קללה, אך בהסתכלות יותר עמוקה, ניתן לראות בנאמר את הברכה והקללה.

הנה ידוע שישנן ב’ מטרות:

א. מטרת הבורא, שהיא להטיב לנבראים. 

ב. מטרת הנברא, להטיב לבורא.

הבורא הטביע בנברא רצון וחשק להשתוקק אחר קבלת תענוגים. חשק זה טבוע בנברא ואין הוא יכול לבטלו. רצון זה הוא חזק ושולט על הנברא, עד כדי, שכפי שאומר בעל הסולם: “אין האדם מזיז אצבע קטנה בלי לקבל מזה הנאה, או שמקווה לקבל הנאה בעתיד”.

מטרת הנברא להשפיע נחת רוח לבורא. הנברא בחר במצב הא”ס ביתר דבקות. רצה הוא להיות משפיע כמו הבורא. אך לבטל את רצון הבורא אי אפשר. דהיינו, אין הנברא יכול לבטל את רצונו לקבל תענוג ושפע. אך ביכולתו על ידי תפילה ועזרה מהבורא להסתלק לשעתו מפעולות של קבלה ולהסתיר את רצונו זה. זאת יכול הוא לעשות, רק אם ישמע את מצוות ה’. כאמור, לזאת זקוק הוא לסיוע מהבורא, שאם לא יקבל סיוע, אז ודאי שמטרת הבורא גדולה לאין שיעור ממטרתו הוא, שמטרת הבורא, שיהיה לנברא רצון לקבל, גדולה מרצונו להשפיע לבורא. על כן זקוק הוא לברכה. כפי שאמרו רז”ל (שבת ק”ד) “הבא ליטהר מסייעין אותו”.

שואל הזוהר הקדוש, במה? ועונה בנשמתא קדישא. דהיינו, בהנאה מהאמת.

כל מי שמתייגע בתורה ובמצוות עם כוונה, מסייעין אותו מלמעלה ונותנים לו ברכה, לשמוע את מצוות ה’. נותנים לאדם אפשרות לזכך את עצמו, לקנות כלים דהשפעה ולהגיע לדבקות בבורא. אם לא יקבל סיוע זה ולא ישמע את מצוות ה’, אז ח”ו ילך אחרי אלוהים אחרים. אחרי רצונו לקבל הנאה ותענוג, זה נקרא אלוהים אחרים.

אם אדם אינו מזוכך, ואינו בא להיטהר, אינו יכול לקבל הנאה בחיים. כיון שאינו יכול לקבל זאת מהבורא, מפאת חוסר דבקותו, אז מחפש האדם הנאה זו בעל כורחו במקומות זרים, בעבודה זרה, בהליכה אחרי אלוהים אחרים, שאין בהם דעת. בהנאות רגעיות מזדמנות, המזיקות לנפשו, שאין בהן חיבור עם האמת וכולן פרי דמיונו של האדם. יוצר הוא מטרות דמיוניות ופועל במלוא כוחותיו להשיגן. כחתול הרודף אחר זנבו, במעגל אין סופי, ללא שום מטרה ותכלית.

זאת אומר לנו הכתוב. 

הברכה היא “אשר תשמעו אל מצוות ה’ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם היום”.

והקללה – “וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם”. הברכה היא, שנלך בדרך ה’, דהיינו בדרך השפעה. והקללה, שנסור מהליכה בדרך ה’, דהיינו שנסור מהשפעה. הוא שאומר בעל הסולם “החטא הוא העונש והעונש הוא תיקון”.

כח הראיה 
הרב שליט”א מסביר דבר פלא, בעצם, מטבען, העיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו. הבעיה היא שהאדם אינו מודע לכח הראיה שלו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול העיניים, משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. אדם לא שם לב לדברים העוברים מול עיניו, הראש שלו במקום אחר. אדם יכול לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל הוא לא באמת רואה, מבין, את התוכן שלהן.

לכן בא ה’ראה’ הזה, הציווי של משה רבנו על הראיה, ואולי זו הברכה של משה רבנו על הראייה – שתדע ותמיד תזכור, שהבורא מראה לך מסוף העולם ועד סופו. צריך להפעיל את חוש הראייה כהלכה. ללמוד איך לראות רוחנית. בעבור זה גם יש הלכות על שמירת עיניים, כדי לשמור על היכולת הרוחנית הטמונה בהן. 
כמו כן, בפרשה אנו מוזהרים על מאכלות אסורות מפני שהן מטמטמים את הלב, אוטמים אותו, מונעים מהאדם לראות את האמת בליבו. בן אדם נאטם וגם חוש הראיה האלוקי שלו מתקלקל.

ראיה שלמה
במעשה בראשית כתוב כי ביום השישי, “וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד…” (בראשית א’ ל”א). אומר הרב שליט”א, הקב”ה הכניס כח ראיה בכל אשר עשה. זאת אומרת, שבכל דבר בבריאה קיים הפוטנציאל של ראיה שלמה. הראיה הרוחנית השלמה היא לראות שהכל קשור להכל. אלא שרק אצלנו יש הפרדה שבאה מכח הגופות המפרידים, זהו הקלקול. כל עצם וכל אדם נתפס אצלנו כדבר נפרד ואנו לא מסוגלים לראות את כח האחד שמהווה את הכל.
במתן תורה כתוב, “וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (שמות כ’ י”ד). בני ישראל הגיעו למדרגה רוחנית שראו מה השורש של הקולות האלה. עבורם לא היתה אפילו הפרדה בין הראיה לשמיעה, כל המציאות נהייתה אחת. אילולי בני אדם אשר במעשיהם מקלקלים ויוצרים חציצות, אפשר היה לראות את המציאות הזאת גם עכשיו. כמו שאנו יודעים, לתהודת קול אין סוף, כך גם לראיה אינסוף. הכל קיים בהויה האחת שישנה. 

קידוש המציאות ע”י ראיה רוחנית
עם ישראל נמצא לפני הכניסה לארץ ישראל. לעומת המדבר, בארץ ישראל עומד להתחדש לפניהם עולם חדש, עולם של מודעות חדשה. עד לאותו הזמן של כניסת בני ישראל לארץ, היו רק יחידי סגולה שהגיעו למצב התודעה הגבוה הזה, מצב של ראיה רוחנית של המציאות. בודדים, כמו אברהם אבינו, שהידיים שלהם היו בעניינים החומריים – “וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ… וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה” (בראשית כ”ב ג’), והראש במעשה מרכבה – “וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי ה'” (בראשית י”ח כ”ב). 

ב’פרקי דרבי אליעזר’ ישנו מדרש הממחיש את עניין הראיה הרוחנית. כשהלכו אברהם ויצחק אל מקום העקדה, הלכו איתם גם ישמעאל ואליעזר, עבד אברהם. “ביום השלישי הגיעו לצופים. וכיון שהגיעו לצופים, ראה (אברהם) כבוד השכינה עומד על גבי ההר, שנאמר, “בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק” (בראשית כ”ב ד’). מה ראה? ראה עמוד של אש מן הארץ עד לשמים. אמר ליצחק בנו, בני, רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו? אמר לו, הן. אמר לו, מה אתה רואה? אמר לו, אני רואה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד לשמים. והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה. אמר לישמעאל ולאליעזר, רואים אתם כלום באחד מן ההרים הללו? אמרו לו, לאו. חשב אותם כחמורים ואמר להם, שבו לכם פה עם החמור. אמר להם, כשם שאין החמור רואה כלום, כך אתם אינכם רואים כלום, שנאמר, “וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר” (בראשית כ”ב ה’), עם הדומה לחמור”.

אפשר לראות היטב את ההבדל בין מודעות של חמור, מישהו ששקוע רק בחומר, למודעות של רוח, האדם שחי בעולם הזה עם ראייה של מעבר. 
בזמן שבני ישראל היו במדבר הראש שלהם היה כל הזמן בשמיים, לא נדרש מהעם לראות את האלוקות בתוך הטבע. עכשיו הם עומדים בפני מציאות חדשה שעם שלם יתעסק בידיים שלו בענייני החומר ובכל זאת יצטרך לשמור את הראש והלב שלו בדברים אלוקיים, רוחניים, תורניים, דברים שבקדושה וטהרה. בדרך זה, ע”י ראיה נכונה, יש אפשרות לעם ישראל לקדש את כל מה שיש בעולם הזה. לכן משה רבנו “מראה” להם את פרוט המצוות בפרשה.

לראות שהכל אחדות 
אומר הרב שליט”א, האמת שאין הבדל בין רוחניות לגשמיות הכל זה הכוח האלוקי, ההשגחה האלוקית, שמשגיחה ומחייה את הכל, נותנת כח ועוצמה. תפקידנו הוא להתחבר רק למציאות זאת. זה כל הניסיון והבנייה פה בארץ ישראל. 
הפסוק בתהילים, “יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ” (תהילים צ”ו י”א), מרמז לנו על החיבור של שמיים וארץ, של רוחני וגשמי, אחדות אחת שמתבטאת בראשי התיבות של הפסוק – שם הויה, הכולל ומהווה את כל המציאות. 

שלושה ייחודים – הכוונה אל האחדות
הרב שליט”א מלמד אותנו בפרשה זאת את שלושת הייחודים החשובים, הקשורים למשמעות של הכניסה לא”י, היכולת לראות את אחדותו בכל הבריאה. 
שלושת הייחודים הם: ה.ו.י.ה-א.ה.י.ה, ה.ו.י.ה-אלוקים, ה.ו.י.ה-אדנות. הגימטרייה של שלושתם ביחד זה נר = 250.

ה.ו.י.ה-א.ה.י.ה
סוד הייחוד הזה הוא מהות האמונה והקיווי. גם כשנמצאים במצבים קשים, אפילו בגיהינום, אפילו שיש הרבה צרות, אנו אומרים, “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח”, מצפים לישועה.

ייחוד זה קשור לגאולת מצרים. במצרים הופעלו על עם ישראל כוחות כישוף גדולים שהרסו לגמרי את כח התקוה. כתוב בגמרא, “עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים” (מסכת קדושין). עבד לא היה יכול לברוח ממצרים כי לא היתה לו אמונה ותקוה, הכישוף הרס את כל האמונה. העבדים חשבו שלפחות במצרים הם יכולים לשרוד, איכשהו להתקיים. כך גם היה בזמן השואה.

לכן כשמשה שואל את הקב”ה מה לומר לעם ישראל כשיבוא לגאול אותם. הקב”ה אומר לו, “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שמות ג’ י”ד). משה בא לעורר את הנשמה היהודית, לעורר את התקוה. תקוה שלא תלויה ברגע הזה אלא בלידה חדשה.

ה.ו.י.ה-אלוקים
ייחוד זה מתגלה רק בא”י. אלוקים זה בגימטרייה הטבע. ה.ו.י.ה זה למעלה מהטבע. מהות הייחוד הזה, טבע ומעל הטבע. מי כמונו יודע שבארץ ישראל צריך להתמודד עם שני הפכים בנושא אחד – חומריות עבה לצד רוחניות זכה.
כמו שאמרנו, במדבר לא התמודדו עם הטבע כלל, הכל למעלה מהטבע. באופן כזה לא בונים שום דבר. בשביל לבנות צריך לקשר את שם ה.ו.י.ה לכל המציאות.
צריך להכיר בהשגחה האלוקית בכל דבר, לדעת שהקב”ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. אם כל הראש של האדם רק ברוחניות איפה יהיה הניסיון של להפוך את המחשבות של טבע למחשבות של למעלה מהטבע. זה יכול לקרות רק בארץ ישראל, איפה שהוא צריך להתמודד עם דברים גשמיים. החיבור של שני שמות אלו מביא אחדות בין הרוחני והגשמי.

הויה- אדנות
הייחוד של ה.ו.י.ה-אדנות קשור להתמודדות עם מצבי דין. בארץ ישראל יש הרבה דינים. אומר הרב שליט”א, כל הדינים יתבטלו (יומתקו) בביאת משיח צידקנו. זה כבר החיבור של ה.ו.י.ה-אדנות.

שם אד-ני זה אותיות דינא = דין. כתוב בתהילים, “אִם-עונות תִּשְׁמָר-יָהּ– אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד” (תהילים ק”ל ג’). יעמוד אד-ני, ייהפך לייחוד אמיתי ואז גם יתייחדו כל שלושת הייחודים וזה בחינת המשיח. כתוב, “שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד; עָרַכְתִּי נֵר, לִמְשִׁיחִי” (תהילים קל”ב י”ז). נר זה שלושת הייחודים ביחד.

ברכה וקללה
נחזור לענין הברכה והקללה. עד עכשיו בספר דברים דיבר משה רבנו עם העם על יראת השם ועבודת אלוקים באופן כללי ועכשיו הוא מדבר על המצוות. מתחיל בכלליות על שכרן ועונשן, הברכה והקללה, וממשיך בפרטי המצוות, “אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים–אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה”. 

משה רבנו מנחה אותם שכאשר הם יעשו את הפסיעות הראשונות בכניסה לארץ, הם יעברו בין שני ההרים הגדולים, הר עיבל והר גריזים, שכתוב, “וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל. הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ…”. באמצע יעמדו הלווים וישביעו את עם ישראל, את הברכה ואת הקללה. כל המעמד מתואר בפרשת ‘כי תבוא’. אבל כאן צריך להבין את הכוח הזה של ברכה וקללה.

שני הפכים בנושא אחד 
רמז ראשון נמצא בכתוב, “אֶת-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ”. הרמז הוא במילה ‘אשר’. בכל מצוה אנחנו מברכים ‘אשר’ קדשנו במצוותיו. הענין הוא שהברכה והקללה קשורות באופן ישיר לקיום המצוות. 

הושע הנביא אומר: “כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם” (הושע י”ד י’). כל העניין תלוי במקבל. האור של הבורא הוא ישר ופשוט, חוקי הבריאה ישרים ומדויקים. הענין הוא כמו מזון בריא וטוב, אם ניתן אותו לאדם בריא זה יועיל לו, אבל אם ניתן אותו לחולה, זה עלול להזיק לו. הכל תלוי בכלי שהאדם מכין. אם הוא שומע למצוות, הן יהיו ברכה, ואם לאו, אז אותו האור ייהפך לו לקללה ח”ו. ידוע שהמילה מצוות באה מלשון צוותא, חיבור. המצוות הן עצות, כמו שהזוהר הקדוש קורא להן, עצות לחיבורים עם האור. אם נחבר, תהיה ברכה, יהיה שפע. ואם לא, אז ההפך. 

ה’ספורנו’ מפרש את המילה ‘ראה’ כאזהרה. “‘ראה’ שלא תנהג בדרכי ביניים ובפשרות. כי אנכי נותן בפניכם את הברכה והקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר. אם לא בדרך הברכה, הרי זו כבר ממילא דרך הקללה, דרך הביניים אין נמצא כלל”. שלא תחשוב שאתה יכול להערים על המציאות של חוקי הבריאה. אין אפשרות לפשרות מעצם החוקיות של הבריאה.

סם חיים וסם מוות
כתוב בקהלת, “אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד” (משלי ג’ ט”ז). רש”י מפרש, “למיימינים בה ועוסקים בה לשמה אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד, ולמשמאילים בה, שעוסקים בה שלא לשמה, מ”מ עושר וכבוד יש”. מי שהולך בדרך התורה בכיוון הימין, לומד לשמה, בשבילו היא סם חיים, בשבילו זה חיים. מי שהולך בכיוון השמאל, תורה שלא לשמה, אז היא יכולה להפוך לו לסם המוות – אותה תורה. ימין מרמז על דרך של השפעה, לעשות נחת רוח לבורא, ושמאל זה הרצון לקבל. אפשר ללכת בדרך תורה ועדין להיות תקועים באותו רצון עצמי הגורם בסופו של דבר להסתלקות האורות, מה שנקרא מוות. 

הרי כתוב, “אֶת-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ” – צריך לשמוע! שמיעה, כמו שאמרנו בפרשה הקודמת, קשורה לספירת הבינה – היכולת להתבונן ולהבין את המציאות. משה רבנו אומר, בזה שאתם תבינו ותכוונו לקיים את המצוות לשמה, לקיים כי זה מצות הבורא, בזה תהיה ברכה. אבל אם לא תשמעו, לא תבינו, תישארו בתורה שלא לשמה, אז אותה התורה יכולה להיות ח”ו סם המוות.

אומר הבעש”ט, “אם אין דבקות בפנימיות התורה והמצות אז יש בחינות ברכה וקללה. כשהלימוד הוא בשביל תכלית גשמי, זהו בעצמו ברכה וקללה. עצם הלימוד הוא ברכה אבל הכוונה החיצונית היא קללה. לכן נקרא ביחד ברכה וקללה. לכן ממשיך הכתוב “אֶת-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ…” רומז שצריך להפריד הברכה מהקללה וללמוד תורה באופן שיהיה רק הברכה”.

אנכי – נקודת מוצא
כל זה תלוי מאוד בנקודת המוצא שלנו. כתוב, “רְאֵה, אָנֹכִי”, והשאלה היא איזה ‘אנכי’ אני רואה? אומר הרב שליט”א, חשוב שנזכור לראות את האנכי של “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” (שמות כ’ ב’), הכתר של התורה, הנקודה הפנימית, מקור הברכה, ולא ליפול ולראות רק את ה’אנכי’ שלי, האני המלא באנוכיות. אומר הרבי מזלאטשוב, “מי שמחשב את עצמו ליש, ומתפאר בלבבו לאמר, שהגיע לאיזה מעלה בלימוד או במעשים טובים על ידי זה עושה מסך מבדיל בינו לבין השם ית'”. 
גם ב’אנכי’ יכולה להיות ברכה או קללה. הכל תלוי בצרופים שאדם עושה באותיות התורה. אם אדם בונה בניינים לא נכונים בחיים שלו, לא בהתאמה עם הנהגתו של בורא עולם, אז לא תהיה ברכה באותם המעשים. אבל אם במעשיו הוא מכוון לשם שמיים וכל רצונו לעשות את הדברים בהתאם לחוקי הבריאה אז הוא מכין כלי ראוי להשכנת הברכה. 

למשל, כסף שמרוויחים בחוה”מ או בערב שבת לאחר חצות היום, אין בו ברכה. ההלכה אוסרת לעבוד בזמן זה. לכן אמרו חכמים, הכסף הזה ילך על קללה -קלקולים, קנסות, הוצאות “מיותרות” וכו’. אדם צריך לבדוק היטב האם מעשיו דבוקים במקור הברכה, מסודרים בהתאם לחוקים שהתורה נתנה לנו.

כח הבחירה 
אם כן, הקב”ה נותן בפנינו בדבר אחד את הכל, ואנחנו צריכים לבחור. עניין הבחירה מתבטא היטב במילים שאומר משה רבנו, “נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם”, נותן לכם לבחור. זהו יסוד גדול ביהדות. ניתנה הבחירה בידו של האדם ללכת בדרך הישר, היא דרך החיים, או להיפך ח”ו. הכל תלוי ברצונו ובבחירתו.
כתוב על אדם ראשון, “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע” (בראשית ג’ כ”ב). האדם הוא היצור היחידי בבריאה שיש לו סגולה זו לבחור בין טוב ורע. לכן הוא צריך לראות ולהתבונן ולבחור בברכה, לדעת טוב ורע ולבחור בטוב. משל למלך שרצה להוריש את שדותיו לבניו. המלך הראה את כל השדות לבניו, ואילו לבנו האהוב ביותר אמר, אלו השדות, אבל דע שזה השדה הוא הטוב מכולם, החלקה שהניבה הכי הרבה יבול. המלך גילה לו את הטוב ואת הרע וגם הורה לו כיצד לבחור בטוב. כמו שכתוב בסוף פרשת ‘ניצבים’, “נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים” (דברים ל’ י”ט).

הבחירה מה לראות
אז מה אנחנו רואים, טוב או רע, ברכה או קללה? הפרשה מפרטת את סוגי העופות הטמאים אשר אותם אסרה לאכול. “כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ. וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה, וְאֶת-הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ”. מצד הפנימיות ניתן לומר באופן כללי, שכל בעל חי האסור באכילה, הסיבה נעוצה במידותיו המקולקלות. מידות שהתורה מזהירה אותנו מלהתחבר אליהן.

אחת העופות שמופיעים ברשימה, היא ציפור ושמה ראה. אומר הבעש”ט, “נאמר בגמרא ששמה של הציפור ראה, מפני שעומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל (מסכת חולין). אלו בני אדם העומדים בבבל היינו בבלבול דעתם ומשוקעים בס”א, ורואים נבלות ופגם בארץ ישראל, אלו הצדיקים וחסידי הדור שהם נקראים ארץ ישראל”.

אנחנו דור שעליו נאמר, “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר” (ישעיהו ה’ כ’). האם אנחנו כאותה ציפור שעומדת בבלבול העצום של מציאות דורנו ורואים את האור כחושך ואת החושך כאור? האם אנחנו רואים את מצוות התורה כאיסורים ישנים וחסרי הגיון ח”ו?

או שאנחנו מצליחים לאט, לאט להסיר את מסך הערפל ולזכך את הראיה הפנימית שלנו, לראות את האלוקות במקומה. לראות שמה שקראנו לו אור, תענוגות העולם הזה, זה בעצם חושך, ומה שחשבנו אותו לחושך, התורה, המצוות, דרך השם, זה האור? הפרשה נותנת לנו את הכח לראיה נכונה, אמיתית, רוחנית.