מס שאלות: מהו כי, במובן אם תבואו אל הארץ, הרי הארץ הובטחה, לכאורה היה צריך לומר כאשר? פסוק ב’ מודיענו ה’, שהארץ תשבות. וכי זה לא תלוי בעבודתנו ? מודיענו ה’, שאנו צריכים לעבוד שש שנים, ולאחר מכן תבוא השבתת הארץ. הדבר תמוה, למה אנו צריכים להקדים עבודה לשבת, הרי הבטיחנו בפסוק הקודם, שהארץ תישבות? מהו שכתוב שהשבת לה’? למה לא לאדם? ה. מהי שנת שבתון?

לצורך פתרון שאלות אלו עלינו, להסתכל היטב במטרת הבריאה, שכן כפי שלמדנו, מטרת הבריאה היא להטיב לנבראים, אלא שכדי להציל את הנברא מהרגשת לחם בזיון, הנקרא בושה בעת קבלת חינם, הקדים הבורא ברחמיו את עניין היגיעה לפני קבלת טובו יתברך. זאת על ידי התרחקותו והסתרתו מאתנו, כדי שנוכל להתייגע, ובעזרת יגיעה זו נקבל את כל טובו בהרגשת זכות ולא בהרגשת בושה. שכן מורגש בנו הטבע, שכל המקבל מחברו נעשה נחות לו ומתבייש בשל היותו מקבל. כוח יגיעה זה, שהאדם צריך, נובע ממה שקרוי בחכמת הקבלה צמצום א’. במציאות א”ס הרצון הנברא קבל את כל הטבתו, אך כאשר הרגיש שהוא מקבל והבורא משפיע, הרגיש בושה בקבלתו, על כן הסתלק מרצונו לקבל ורצה להיות משפיע כמו הבורא. הסתלקותו מרצונו לקבל גרם להסתלקות האור זהו צמצום

א’. יש כלל ” כל מה שהוא רצון במדרגה העליונה, הוא כוח מחייב במדרגה התחתונה, הנאצלת בסבתה “(תע”ס חלק ב’ או”פ אות ב’). לפיכך אותה בחירה של הסתלקות מרצון לקבל בא”ס גרמה משם והלאה חוק מחייב, בכל מי שתחתון מא”ס, שלא נִתן לקבל אלא אם כן משפיעים. זאת אומרת שהאפשרות לקבל ללא כוח של השפעה לא אפשרית. מי שיעבור על כלל זה, יעבור בעצם על חוק. כל עברה על חוק פירושה חטא. ב’ דברים באים לנו באופן ישיר מהבורא:

א. השפע ב. הרצון לקבל אך כדי שב’ דברים אלו יוכלו להתהוות, דהיינו לבוא לידי מימוש, צריך להתקיים דבר נוסף, כפי שהראנו במציאות א”ס. הדבר הנוסף שצריך, הוא כלי השפעה. זאת לקח הנברא על עצמו לבצע. דהיינו, לדאוג לכלי השפעה, זאת על ידי רצונו החופשי לקשט את עצמו ברצון להשפיע על מנת להיות בדבקות לבורא. וחוסר רצונו להיות בבחינת לחם בזיון – בושה מקבלה.(תלוי בכיוון ההסתכלות.) על פי הכמות והאיכות, שהאדם ייצר רצון זה של השפעה, כך יוכל לקיים את מטרת הבריאה. דהיינו, לממש את ב’ הדברים, שבאו מהבורא. דהיינו, שיוכל לקבל את השפע, המכונה אור, ברצון לקבל. זהו אכן כל תפקידו של האדם בבריאה לתקן את רצונו להשיג רצון להשפיע וכל זאת כדי לקיים את מטרת הבורא. דהיינו, כדי שנוכל לקבל את מה שהבורא נתן. לפני שנענה על השאלות שבתחילת המאמר, נסביר כמה מושגים בפנימיות: ארץ – בכל מקום הנאמר ארץ הכוונה בפנמיות לרצון. שבת – שבת היא מצב של מנוחה, דהיינו מטרת הבריאה. שבע – מלכות שמים. ישראל – ישר-קל, דהיינו שהרצון הוא ישירות לה’.

שאלה א’
ארץ ישראל היא בהיות האדם מגיע למציאות שיש לו רצון להשפיע. כאשר אומר הכתוב כי, צריכים אנו להבין, שהנאמר הוא התניה. דהיינו, אם תבוא אל רצון של השפעה, אז תגיע בע”ה למציאות של שבת. זהו השורש, שהרי כך היה במלכות דא”ס, ע”כ זהו חוק, האומר- מחייב, שניתן להגיע לשבת, שהיא מטרת הבריאה ע”י השגת כלים דהשפעה.

שאלה ב’ 

אם נתייחס לפסוק כהודעה, או שנסתמך על הבטחות ה’ בעבר, אז נבין, שמטרת הבריאה נתנה לאדם על ידי הבורא.אך עתה על האדם לקחתה. כידוע, ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד (שלא כמו בגשמיות). היא הסיבה שנאמר פעמיים, פעם אחת אומר לנו בפסוק ב’ את הנתינה של הבורא , בפסוק ג’ את הצורך בלקיחה של הנברא. ואכן מצד זה תלוי הדבר בעבודתנו.

שאלה ג’

אכן, בהיות הנברא לוקח את נתינת הבורא, צריך הנברא מצדו לעשות עבודה, יגיעה כדי לקבל את מתנת הבורא. על כן מביא לנו הכתוב בפסוק ג’ את הצורך ביגיעה של הנברא. עתה יכולים אנו להבין, למה נצרך הכתוב לומר לנו ב’ פעמים את עניין שביתת הארץ, בזאת אחר זאת. פעם באופן של הבטחה ופעם על ידי יגיעת התחתון. את צורך האדם ביגיעה, כדי לקבל את בחינת מלכות שמים, הנקראת שבת, ניתן להבין, עפ”י מה שהסברנו במציאות מלכות דא”ס, שם הנברא בחר להשפיע. אם יקבל יהיה זה רק אם הוא משפיע בקבלתו(בראש דגלגלתא), עתה הוא צריך להתייגע כדי להשיג בחינה חדשה זו.

שאלה ד’

העבודה שעל האדם לעשות אינה פשוטה. מחד צריך הוא לבנות רצונות של השפעה, אך מאידך צריך הוא לקיים את מטרת הבריאה ולקבל. נשאלת השאלה איך מתקיימים ב’ הפכים אלו בנושא אחד (באדם). שהרי נתינה וקבלה הם ב’ הפכים, הרחוקים זה מזה כרחוק דרום מצפון. על כן נאמר, שהרצון לקבל צריך להיות בהשפעה, כמי שמוכן לקבל מחברו, לא מכיוון שמתכוון הוא להַנות את עצמו, אלא כל כוונתו להַנות את נותן המתנה, ביודעו, שרוצה נותן המתנה לתֵתָה לו (ראה משל בעל הבית והאורח של בעה”ס). כאשר רוצה האדם לרכוש כלים אלו דהשפעה, עליו לחפש, מי היודע אֵלו מעשים עליו לעשות, כדי לקנות כלים אלו. הבורא ברחמיו נתן לנו את תורתו, ומסרה לנו בקבלה מפה אל פה. אף את פירושה של התורה. התורה ופרושה הם הוראות איך ומה לעשות כדי להגיע לתיקון הנרצה. מי שרוצה לעשות שינוי לא רק במעשה, אלא באמת בלבו פנימה, ששם מצוי רצונו, עליו לצרף כוונה לפעולותיו. כלל נקוט יהיה בידי כל אחד. כל יגיעה, שאין עמה כוונת הלב, סופה להיות נמאסת על עושֵיה. עשיה, שיש עמה כוונת הלב, סופה לגרום לאהבה בין מושא הפעולה לנושאה.

שאלה ה’

שבת נקראת שבת מנוחה, משום היותה מסמלת את המטרה, אליה רוצה האדם להגיע, שהרי כל תנועת האדם הן בגשמיות והן ברוחניות נועדה, כדי להביאו למנוחה. וכן שנת השבתון. שאיפה זו של האדם להגיע למנוחה, כמו כל שאיפה אחרת של האדם, נעוצה בהיותנו ענפים הנמשכים משורשנו -מא”ס. לכן הדברים הנמצאים בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם בשורשנו יהיו לנו לטורח ולייסורים (תע”ס חלק א’ ה”פ אות יט). בא”ס ודאי שלא ניתן לדבר על תנועה, שהרי כל תנועה נועדה כדי למלא חסרון, שודאי שלא נמצא בבורא ח”ו. ע”כ מחויב שהבורא במנוחה מוחלטת. עתה ברור למה השבת נחשבת למטרת הבריאה. שכן היא המנוחה המוחלטת, שהיא דבקות בה’. היותנו כמוהו משפיעים, שזה מצב של מנוחה מוחלטת. היותנו במצב זה מצריך תנועה מוקדמת המוכרחת כדי להגיע למנוחה, כפי הכתוב (שמות כ”ג, י”ב) “שש שנים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר”. אכן זו מלכות שמים, אליה אמור האדם להגיע.

מנוחה זו היא השבת הנצרכת לאדם. ומה שכתוב שבת לה’ הוא, כי רצונו למנוחה צריכה להיות, מכיוון שרוצה הוא לקיים את מטרת הבורא, שהוא יגיע למנוחה, וע”י כך יקבל את הטבתו. ולא ח”ו בגלל רצונו האנוכי לקבל הנאה, שהרי בכך לא יצא מרשות הקבלה העצמית. ולא יבוא לידי רצון להשפיע, שהוא התנאי למנוחה המיוחלת. וכן שבת לארץ הוא, לרצון האדם כדי שיגיע לרצון להשפיע מצד ההשתמשות, דהיינו שישתמש ברצון לקבל, שיהיה בע”מ להשפיע ולא להשפיע בלבד, שהרי בכך לא יקיים את מטרת הבורא להטיב לנבראיו. אומר הרב”ש “ואם נסתכל קצת פנימה , ונעשה בדיקה יסודית באלו שמקיימים תורה ומצוות: האם הם רוצים שיתנו להם את הכלים דהשפעה והם רוצים לתת תמורתם את הרצון לקבל? יהיה מאלו העובדים רוב גדול, שיגידו שהם מוותרים על זה, אלא שרוצים לקיים תו”מ בע”מ לקבל.” ראוי, שכל אחד ישים לב טוב אל ליבו פנימה, וישאל את עצמו, האם אני באמת מוכן לוותר על כלי הקבלה שלי?

האם מעתה כאשר אני מתפלל לא אבקש על ילדי, בריאותי והצלחתי? האם כל מה שיעניין אותי מעתה זה רק כלים דהשפעה? אכן אין התורה מתקיימת ,אלא במי שממית עצמו עליה. שממית את הרצון לקבל שלו , כדי לזכות ברצון להשפיע. זהו עול מלכות שמים ,שצריך האדם לקבל על עצמו. (זהר בהר יא’) “עול זה אינו שורה במי שהוא קשור באחר, ע”כ עבדים פטורים מן עול מלכות שמים”. אל לנו להיות כעבדים לתאוותנו השונות, לרצון לקבל לעצמנו, שהוא הנקרא יצר הרע. עלינו להגיע לחרות אמיתית, מתוך אמונה, שביכולתנו להגיע לבחינת שבת שבתוכנו. לבחינת מנוחה ודבקות אמיתית בבורא עולם. במהרה בימנו . אמן.

פרשת בחוקותי:
ויקרא פרק כ”ו פסוק ג’: “אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם”.
יסודות בלימוד פנימיות התורה
מוקשה הוא פסוק זה. דורש הוא ביאור מעמיק, כדי שנדע את דרישת אלוקינו מאתנו.
שהרי האדם המבקש אמת, לא די לו במופע הראשוני , הנגלה לנגד עיניו. ביודעו שלא ניתן להפיק את מקור החיים מהחיצוניות. האמת דורשת מהאדם לחפש בפנמיות הדברים עצמם.
נשאלת שאלה יסודית, האם האדם, המחפש פנימיות , אינו בורח בעצם מהפרקטיות של החיים?
תשובה לשאלה זו יכול לתת כל אחד לעצמו. לעמוד מול עצמו בשאלה נוקבת ובלתי מתפשרת, שאלה הדורשת אמת. האם אני בורח ? לא פעם אין האדם יכול לתת תשובה לעצמו. שכן, לעיתים חש שהוא כל כולו אמיתי, והולך הוא עם כל מה שמגולה אצלו כאמת. ולעיתים חש ויודע בנפשו, שבורח הוא. א”כ חוזרת לאדם זה השאלה לקדמותה , האם אני בורח ?
נסה חבר יקר את עצמך. הפוך את מחשבותך למעשים. פעל את המחשבות ואל תשאירם במקומן ללא תנועה. המחשבות חלקן לפחות נועדו לא רק להחשב, אלא גם להעשות. בדוק את עצמך, אם מה שאתה חושב כאמת אתה גם חי. עוד בדוק האם מחשבותיך מעוגנות בתוך שיטה, או שמא מחשבות מפוזרות הן ורק מזדמנות.
בשני מקרים אלו עליך לשנות את הלכי התנהגותך ביחס למחשבות. אם תפעל ולו את שתי הפעולות הנ”ל דהיינו:
א. לפעול את מה שאתה חושב כאמת.
ב. ליצור שיטה למחשבותיך.
כמובן שישנן עוד פעולות שעל האדם לעשות , אך באלו השניים טמונים מרביתן של המעשיות .

שאלות

א. המילה “אם” מראה, שהדבר תלוי בבחירת האדם, והרי אמרו חז”ל “הרשות נתונה”.
האם יעלה על הדעת, שתכלית הבריאה לא תגיע ליעדה ומטרת הבורא תהיה תלויה
בבחירתו של האדם?
ב. מהו שכתב שני דברים “חקתי ומצותי”? מה ההבדל בינהם? האם לא די בחוקים?
ג. למה בחוקים צריך ללכת? ואת המצוות צריך לשמור? מה ההבדל בין הליכה לשמירה?

שאלה א’:
המילה “אם” מראה, שהדבר תלוי בבחירת האדם, והרי אמרו חז”ל “הרשות נתונה”. האם יעלה על הדעת, שתכלית הבריאה לא תגיע ליעדה ומטרת הבורא תהיה תלויה בבחירתו של האדם?

כבר בארנו בפרשות הקודמות את הנאמר הכל צפוי והרשות נתונה. ע”כ נאמר כאן עניין זה בקצרה.
הבחירה היא איך להתייחס למה שמימלא קורה.
היות, ומה שקורה בגשמיות, הוא רק מקום האימון, אין לו משמעות מרובה וכך צריך להתייחס אליו.
האדם הוא רצון עם צורה. הרצון הוא דבר קבוע. יש לו צורה זמנית לא קבועה , שהוא צריך להסכים לשינוי שעובר עליה. הנשמה צריכה להסכים ללכת לאן שמוליכים אותה , דהיינו להסכים להיות אוהבת את הבורא, להסכים להיות משפיעה. אין שום אפשרות לבחירה אחרת. הבחירה היא כאמור, רק אם להסכים להיות גומל חסד, או שאמת זו שבחירה זו מחוייבת תתנפץ בפנינו.
בכל זאת נתנו לנו הזדהות עם סביבת פעולה גשמית. בה אנו פועלים. מחד היא אשלייתית, ומצד שני היא הכרחית לפעולה עבורנו. מצב זה מכניס את האדם לפעולה באופן הבא. הוא חייב לנסות להשיג תוצאות גשמיות ויחד עם זאת שהן תהוונה שינוי פנימי תודעתי ורגשי.

למשל: עני מקיש על דלתי מבקש נדבה. אני צריך לבחור מה לעשות (מצד האמת אין עני בפתח , שהרי אין עוד מלבדו) ישנה האשליה, שאני יכול לגרום לעני להיות שמח , מסופק מקבלת נדבה. אני צריך לשחק את המשחק האשליתי ולבחור לתת או לא לתת לעני את הנדבה. (האמת שאין עני וע”כ ודאי שאין כאן שום בחירה, זה כמו לבחור שאני יורה במשחק מחשב באיש – האם הרגתי מישהו ? לא. אבל הרגשתי שבחרתי להרוג ) אני יכול לסיים כאן את פעולתי.
אדם נבון, מבין, שהוא לא מכונה, אלא שעליו לקבל תמורה נפשית מהפעולה. על האדם, לאחר שנתן את הנדבה לעני, לראות, האם הוא נהיה יותר אוהב לעני או לא ?
הבחירה של האדם האם אני מוכן לאהוב אותו או לא ? זו הבחירה האמיתית היחידה.
בחירה זו מתבטאת בכוונת פעולתי בעת מתן הנדבה, בכיוון הלב בעת הנתינה.
אם כל מה שרציתי בעת שנתתי, הוא להפטר מהנודניק, או לקבל כבוד של נותן , רוב הסיכוי שלא אקבל את התמורה של אהבה לעני. אם נתתי מתוך כוונה לאהוב, יש סיכוי, שלאחר הרבה פעולות כאלו ודומות להן, משהו ישתנה בתוכי, אהיה יותר אוהב.
שים לב, שאם בחרתי בפעולה הגשמית לא לתת כלל , הסיכוי שאוהב היא יותר קלושה.
משמע צריך לבחור בתוצאה הגשמית אך בעיקר בכוונת הפעולה.
אם לא הצלחתי לתת, למרות שרציתי, גם בכך אין מאומה , היות והכוונה היא החשובה , אך אם הייתה לי אפשרות לתת, ובחרתי לא לתת, לא תפעל הכוונה. משמע הכוונה זקוקה לסביבת פעולה גשמית.
שים לב חבר יקר, התוצאה הנפשית תלויה בהשתדלות להשיג את התוצאה הגשמית ולא בהשגתה. השכר ניתן על היגיעה ולא על התוצאה החיצונית.
עכשיו ברור, שאם יש לי 1000 ש”ח בכיס ונתתי 20 ש”ח זה הרבה יותר מלתת 100 ש”ח אם היה לי בכיס 10000 ש”ח.
סוף דבר הוא שצריך לבחור בפעולה גשמית למען השגת תוצאה גשמית(שכל זה הוא אשליתי) תוך בחירה אמיתית לשנות את ליבי להיות אוהב. שבחירת הלב, היא הבחירה האמיתית,כי שם השינוי האמיתי.
ישנן ב’ דרכים : א. דרך בחירה(תורה) ב. דרך ייסורים.
האדם יכול לבחור במה שממילא יקרה. אם לא יבחר בדרך זו, שהיא הדרך הטובה, המועדפת,
תבוא עליו דרך של ייסורים, שאלו יכריחו אותו ללכת , במה שממילא יקרה.(משל הרכבת).

בכך נסללה לנו הדרך, להבין צד מסוים של הסוגיה “הכל צפוי והרשות נתונה” שכן, הבחירה האמיתית היא בלב האדם. והוא שכתוב הרשות נתונה. היות ורשות הלב היא של האדם. הוא הרכוש הפרטי של היחיד. אותו רק הוא יכול לבחור להעניק. אי אפשר לאהוב בכפיה. והוא החוק הרוחני “אין כפיה ברוחניות “.
מאידך ניתן צופן בלב האדם, פוטנציאל הטמון בו לאהוב בכלל ואת הבורא בפרט. כל שעלינו לעשות הוא לגלות את הפוטנציאל הטמון בנו כאוהבים. אם לא נגלה אותו בבחירה, הוא יבקש לפרוץ מתוכנו, להגיע למימושו העצמי. הוא קיים כבר לא צריך להולידו מחדש ובכך הכל צפוי.

שאלה ב’:
מהו שכתב שני דברים “חקתי ומצותי”? מה ההבדל בינהם? האם לא די בחוקים?

חוק הוא הכרח, שאין מקום לשנותו. כפי הכתוב “זאת חוקת התורה” (במדבר י”ט , ומפרש רש”י במקום “לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר מה המצוה הזו ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה”. לעומת זו מצוה, נתונה היא לבחירה. כפי הכתוב: (דברים י”א י”ג) “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אני מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם”. המילה אם מראה שנתון הדבר לבחירת האדם. עוד יש לפרש את החוק על פי מה שכתוב בתע”ס חלק ב’ או”פ אות ב’ “..דכל מה שהוא רצון במדרגה העליונה, הוא כח מחייב במדרגה התחתונה הנאצלת בסיבתה.” דהיינו הרצון, הנמצא בעליון, הוא בבחינת חוק בתחתון. שאין לו רשות להרהר אחריו.
מכאן יוצא לנו כלל חשוב בהתנהלות האדם בחייו. על האדם לדעת מה רצון העליון, ולהבין על פי החוק האמור, שזהו חוק המחייב אותו, בבחינת היותו תחתון.
העליון מבחינתנו הוא כמובן הבורא. אך גם העולמות העליונים הם עליונים לאדם המנהל את חייו עם הזדהות גשמית. אם זהו חוק כלפי התחתון, למשל שאי אפשר להיות מאושר מבלי לוותר על האושר. האם אנו מוכנים לקבל את זה כחוק? החוק, שימו לב, פועל גם ללא רשותנו. אם כך למה בן אדם יכול להיות אנוכי ? היות ויישום החוק נע לעיתים על תקופה ארוכה יותר. אך הוא חייב לפעול. הוא שכתוב הכל צפוי.
משל: אדם בוחר להיות ציפור. הוא קופץ מקומה עשירית ובטוח שממש כף להיות ציפוווווור טרח. מתרסק. כן, הוא חשב שכף להיות ציפור. אך החוק פעל. במשל לאחר מספר שניות. לעיתים החוק פועל לאחר מספר שנים. הבחירה שלנו היא העצם בחוקים . האם להסכים להם או לא?
אם כך חוק הוא רצון העליון.
המצווה מוטלת על האדם. המצווה היא לבחור את רצון העליון כחוק. אתם כבר יודעים שגם אם לא נבחר בו כחוק הוא יפעל. אז למה לא בוחרים אנו בחוקי ?
ייצר הרע מפריע לנו. אנו מחפשים את הקל והיפה (קליפה). ההזדהות שלנו עם החיצוניות כובשת את ליבנו החיצוני. זו מלחמתנו. ואנו בע”ה ננצח.

שאלה ג’:
למה בחוקים צריך ללכת? ואת המצוות צריך לשמור? מה ההבדל בין הליכה לשמירה?
הליכה נעשית ברגליים. רגלים מלשון הרגלים. כך צריך האדם להתנהג עם חוקים. דהיינו, שהם צריכים להיות כהרגלים ללא מחשבה, אם צריך לעשותם אם לאו. גזרה היא ואין להרהר אחריה.
שמירה נועדה לדבר יקר ערך. לדבר שיכול ללכת לאיבוד, שאינו קבוע בנפשו של האדם. אם הדבר הוא חוק לא שייך שמירה. הנה ענינו בדבר ההבדל בין חוק למצוה, בין הליכה לשמירה. אך מה זה נוגע אלינו, מה אנו
צריכים ללמוד מזה בעבודה?

תשובה:
האדם צריך לדעת, שכל התורה ניתנה לו, כדי שתהיה אמצעי להגיע למטרת הבריאה. דהיינו,
להגיע לדבקות מלאה בה’. הנה מגלה לנו כאן התורה, שלא די לקבל את התורה בדרך של
חוקים, המגבילים את האדם בקשר לעשייתו או אי עשייתו, אלא גם כדבר יקר ערך, שעלינו
לשמרו, שיש חלק בה, שיש לנו לגביו רשות. נשאלת השאלה, וכי למה שלא נרגיל את עצמנו ללכת על פי חוקי התורה? נקיים את כל הנאמר, נקפיד על קלה כחמורה ואולי על ידי כך נגיע למטרה המקווה?
אומרת לנו התורה בפסוק זה, לא יתכן הדבר כזאת. אין רק חוק, יש גם מצווה. את התורה צריך לקבל בחלק המעשי שלה כחוק, אך בחלק הנפשי של האדם כמצווה. בדרך כלל בכל מקום המוזכר “חקת”, מוזכר הדבר במושגים של הליכה, והיכן שמוזכרת מצוה, נאמר שמירה.
ככתוב: “שמר מצוה שמר נפשו, בוזה דרכיו יומת”. (משלי י”ט,ט”ז)
(ובמקומות המעטים בהם נאמר שמירת חוקים נאמר הדבר על יחוד קב”ה ושכינתיה, שזהו
שילוב של השניים על ידי זיווגם בעניין המצווה כפי שכתוב בזוהר הקדוש בפרשת בחקתי)
הנה ברוב המקומות, כאשר אנו מדברים ממצוות, מדברים על תיקון הלב והנפש שבאדם. שאכן
את הכוונה במצווה מבקש ה’ שנשמור, שהיא יכולה להעלם מאיתנו. היא הדבר יקר הערך, שיש
באפשרותנו לאבד.

אין האדם יכול להרגיל עצמו לתת כוונה בעשיית המצווה. זו מלחמה מתמדת של האדם. כי
בכל פעם צריך להפעיל את האמונה מחדש. בניגוד לשכל והדעת, שבכל פעם מתווספת הידיעה
על קודמתה (רב”ש “שמעתי”).
כל אותם האוספים מצוות, וכן מונים את חסרון עשייתן, אינם אלא חושבים דרך חוקי התורה
בלבד. ויש להם לשים עיניהם, שהמעשה ללא הכוונה הינו כגוף בלי נשמה וכגוִיָה, שאין בה
צורך. וחלילה עלולים להגיע למיאוס, כפי שאומר הנביא ישעיהו (א’, י”ב) “למה לי רוב זבחיכם
יאמר ה'”. ולכאורה קשה מאד, האם לא זה מה שמבקש הבורא מאיתנו , שנקריב קרבנות,
נקיים את המועדים והשבתות, שנתפלל ועוד…?

אכן, לא די לבורא בכך. דורש הוא מאיתנו גם את הכוונה שבמצווה.
בפנימיות נאמר, שהכוונה זה הרצון להשפיע, שתלוי הוא במעשה התחתונים. אם יתייגעו, אם
יבחרו ללכת מעל הדעת בדרך של אמונה, אז יקנו בע”ה כלים דהשפעה, שזו הכוונה שבמעשה.
זו נפש התורה, זו ההשפעה, שניתנת למימוש ע”י קבלת האור בכלים דהשפעה.
החוק הינו מה שניתן מלמעלה, שאין אנו יכולים לערער עליו. חייבים אנו לפעול אותו. ולא נוכל
אף פעם לבטלו. זהו הרצון לקבל, שניתן לנו מהעליון, מהבורא. השאלה היא, איך נפעל עמו? האם ללא השפעה, כגוף בלי נשמה, או שנבחר בטוב ונפעל כדי לקנות כלים דהשפעה?
את הכלים דהשפעה יכול לקנות רק התחתון. מטרת פעולה זו, שירגיש שקבלתו היא בזכות ולא
בבושה כלחם בזיון. לכן אין העליון יכול לקבוע זאת כחוק, אלא על האדם לבחור בכך בעצמו.

אם יאמר האדם קשה לי, אני לא יכול לקנות כלים דהשפעה, זה מעל הטבע. הרי הטבע של
האדם הוא רצון לקבל. אז בא הכתוב ואומר לו בעניין המצווה שהיא הכוונה: “כי המצווה
הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת הִוא ממך ולא רחוקה הִוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הִוא, לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו”. (דברים ל’, י”א-י”ד)
יכוון כל אדם את דרכו בחיים. יראה מה צריך הוא לקבוע לעצמו כחוק. מה צריך תמיד כוונה.
את יגיעתו יחלק, ראשית, לקנות את האפשרות, שכל מה שאמור להיות אצלו כחוק יהיה הרגל,
שאין להרהר אחריו. שנית, יתייגע תמיד וכל רגע מחדש לערב את אמונתו ואת כוונתו במעשיו
שיהיו לשם שמים. שכל כוונתו במעשיו תהיה להשפיע נחת רוח לבורא. ואם יחקור היטב יראה, שגם כוונתו היא חוק הכרחי.
יודע האדם, שכל דבר עשוי מב’ חלקים אלו. ובכל נקודת עבודה שבו, בכל הסתכלות על דבר
כלשהו במציאות, יסתכל דרך ב’ נקודות אלו בדבר. בחיצוניותו ובפנימיותו. שילוב השניים ורק
שילובם, יביא לשלמות הרצויה בהתייחסות אמיתית למציאות, ובבסיסה, מה שחשוב לנו,
לתורה עצמה.

סיכום
על האדם לנהל את חייו מתוך מודעות לעובדה, שישותו מחולקת למעשה וכוונה. על האדם לפעול כל העת, כדי להשיג את הפוטנציאל הטמון בו כאדם. כל הליכה נגד החוק של קבלת כל הטבת הבורא בכלי מתוקן , מעמידה את האדם במצב בלתי אפשרי. מנוגד לחוקים ומימלא נגד הכל צפוי.
בחר ברצון העליון, אין אמנם אפשרות אחרת, אך לא בגלל זה תבחר, אלא מתוך הסכמה פנימית לכך שרק אהבה לבורה תנצח. נקוה, נתפלל ונעשה בע”ה את המוטל עלינו, בשמחה ובטוב לבב. יחד אפשר ביתר קלות להצליח. נעשה ונשמע. הסולם