שהאדם לא מתחדש הוא נובל והוא נהיה מת-הלך, הוא כועס על כל העולם ומאשים את סביבתו בחוסר מזלו, הקטע הכי קשה לעיכול בזמן שכזה היא העובדה שהאדם בעצם כועס על עצמו, האדם מאשים את עצמו כי אין לו את הידיעה מדוע הוא נשאר תקוע כ”כ הרבה זמן? ישנם תיקונים לאדם שהם מעבר לבינתו ולכן יש ללמוד לסלוח לעצמינו, שאנחנו אומרים הכל לטובה וממשיכים לרטון אנחנו חסרים באמונה, האדם מנסה לנחם את עצמו עד ששוב מגיע התסכול היומי ושוב הוא חסר שקט, ישנו חוק קבוע באהבה האומר: הבורא לעולם לא מתבלבל, הבורא הוא שיא שלמות האהבה, כל מה קורה לי בחיי זה הכי טוב בעבורי במיוחד שאני לא מבין בשכלי למה אני תקוע? הלב מצווה על השתדלות ולא על הצלחה, הידיעה שאנו באמת משתדלים מכנות הלב אמורה להספיק ולהביא שלווה וסמיכה על מוליך הדרך הבורא, סבלנות מלשון סבל, והמתנה היא המתנה 🙂

אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה …
מלכות זהו הרצון שבלב, לכל לב יש מלכות, בדרך הטבע עינו של האדם צרה על סביבתו, האדם בד”כ מחפש מילוי לחסרונותיו וכשהו רואה את חברו מלא ואת עצמו חסר עינו צרה עליו, דרך האמונה מלמדת אותנו שלכל אחד מאיתנו יש מסלול משלו בדרך אל האור, כל הנחלים (הלבבות) במסלולם זורמים אל ים האהבה, רוב הפעמים אנחנו מבקשים מילוי לחסרוננו שעלול להזיק לנו בזמן עתידי, אנחנו חושבים שאם יהיה לנו את אותו מילוי שיש לסובב אותנו נהיה מאושרים וזוהי טעות, במידה ונסתפק במועט מתוך אמונה שלמה ונפרגן לסובב אותנו נוכל בנקל להגיע לתכליתנו ולהגשים את החלום במלכות רצוננו, אין מה לחפש מחוץ ללב, כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם, 

בשעת משבר נפשי האדם ניצב תחת חסרון אור וכאב, האדם המאמין יודע שאין לו אפשרות להאשים את הבורא במצבו שידוע שהבורא לעולם לא מתבלבל, הבורא שיא שלמות האהבה ורק טוב מגיע משמים, צריך גדלות מוחין להודות שהאני שלי אחראי על כל מה שקורה לי בחיי, האדם החלש מאשים מיד את הסביבה ואפילו את הבורא במצבו העגום, אממה אם האדם לוקח אחריות הוא מאשים את עצמו במצבו ומביע חרטה לפני בוראו והנה מרוב שאנחנו חסרים, עיפים, רצוצים מעומס החומר על הרוח אנחנו נשברים, כי כמה האדם יכול להאשים את עצמו לאורך זמן? מה עושים? אך מוצאים את האיזון? תשובה – מודה ועוזב ירוחם, הכוונה שבלב יש לה משקל מאזן במצב שכזה אפילו שעדין לא זכינו למעשה, מה שאני משדר בסופו של יום חוזר אלי כסימן להראות לי מה מצבי ביחס לחיוב או לשלילה בחיי, 

אדם בתוך עצמו הוא גר, ישנו אדם תקוע בתוך הרכב, כדי לדחוף את הרכב בזמן תקיעות על האדם לצאת מהרכב ולדחוף נכון? אממה הרכב זה האני שלנו והנה חשוב לדעת שעלינו לפעמים לצאת קצת מעצמינו רק כדי שנבין מהי תכליתנו ומהו יעודנו באהבה ואז יש מצב שנזכה לחזור לעצמינו ולהיות שלמים עם מצבינו לחיוב או לשלילה עם האמונה והיראה שכל מה שקורה לנו בחיינו זה הכי טוב בעבורנו,

אין עוד מלבדו, גדעון