וידבר ה” אל משה לאמר: דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירן שבעת הנרות
שאלות:
א. מהו נר ומה הוא מסמל בעבודה?
ב. מה המושג “אל מול פני המנורה”? האם אנו יכולים לכוון את הארת המנורה והרי כיוון הקנים כלפי מעלה ?
ג. למה כתוב “בהעלותך”, שהרי היה לו לכתוב בהדליקך?
ד. למה אין במוחנו וגם במוחו של משה רבנו את היכולת להבין את מעשה המנורה?
יסודות בפנמיות התורה
כדי להבין את כל העניין על הדרך בה אנו לומדים, צריכים אנו לדבר על פי סודות התורה, כפי שכותב רשב”י בפרשתנו (בזוהר הקדוש ובהסולם אות נ”ח): “אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט, כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה באותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים”.
כפי שהבאנו בעבר, וכפי שנמשיך להביא בע”ה בעתיד. מלאים דברי רבותינו בדבר החשיבות, שלא להיתפס לחיצוניות הדברים, ושעלינו לעשות את מירב המאמץ, כדי להגיע ללימוד הפנימי ביותר, שביכולתנו להגיע אליו.
אל יאמר האדם, שאין ידו משגת, שאחרת לא היה נברא. שהרי עצם בריאתו מוכיחה את יכולתו למלא תכליתו. אם לא כך יסתכל לא יגיע לתכליתו, עד כדי שעליו אומר רשב”י (זוהר בהעלותך ובהסולם אות ס’) “תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק לעולם הבא”. ועוד גרוע מכך, שמכזב ביכולתו של בורא עולם להצליח במשימת בריאתו, שהרי כל מה שברא את הנברא, הוא כדי להיטיב לנבראיו. אם כך איך יכול להעלות על הדעת, שתכלית פעולתו של הבורא לא תצא ח”ו לפועל. וכי בשר ודם הוא שהתבלבל?!!!
הזכרתנו זאת בכל פעם מחדש היא, מכיוון שההעלם מצוי בדברים אלו מאד וקל לו לאדם לשכוח עניין אצילי זה. שהרי הדבר מחייב גם עשייה. ועוד, כי הגוף, הנמשך אחר מנוחה וחוסר חיוב לעבודת אמת, מושך את האדם להבטל מדרך זו.
ועוד כי גם הדברים הידועים ביותר, אם לא מדברים וחושבים אודותם כל פעם מחדש, טובעים הם לתוך מעמקי המודעות וכל אורם נחשך ואיננו. כל אחד צריך לשאול את עצמו, מה הוא באמת עושה עם ידיעה זו? כמה היא משמעותית במהלך חייו, אף היומיומי?
על האדם לראות ולהתבונן היטב בסוד הנפלא, שמוסרת לנו כאן התורה. מבשרת היא לנו יסוד חשוב בעבודה, שבלעדיו לא ניתן לזוז אפילו צעד אחד. טוב שנרכז תשומת לבנו לדבר. וכל העת נחשוב, היכן האני שלנו מצוי בכל עניין זה? כל אחד ואחד לתוך עצמו.
שאלה א’
מהו נר ומה הוא מסמל בעבודה?
הנר, כפי שמבאר לנו רבנו “בעל הסולם” (תע”ס חלק ב’, פרק א’, או”פ אות כ’) מורכב משלושה חלקים: א. החלב ב. הפתילה ג. האור.
מטרת הנר להאיר. לצורך הארה זו חייבים את שלושת חלקי הנר.
אם תהיה פתילה ללא החלב, לא יהיה לַפְּתילה כוח הארה והיא תישרף ותכבה במהירות.
אם יהיה רק חלב לא יהיה באור במה להיתפס והנר לא יאיר.
אם יהיה רק אור ללא חלב ופתילה’ לא יהיה מי שיקבל את האור, שהרי אין תפיסה באור בלי כלי.
רואים אנו, שלצורך הארה, אנו זקוקים גם לחלב וגם לפתילה. אמנם כפי שכותב “בעל הסולם”: “עיקר כוח ההארה נמשך ממידת החלב שבו, עכ”ז אין האור מתקשר בחלב אלא בפתילה, ובמקום שנגמרת הפתילה, מתכבה הנר. אע”פ שנשאר עוד שם חלב מרובה”.
כל עניין הנר הוא רק משל לשורשים עליונים. כפי שלמדנו, ישנם כלים דעגולים, שהם מרכז הרצון של הבריאה, זהו החלב. לאחר הצמצום לא ניתן לקבל בכלים אלו, אלא על ידי אור חוזר, שמשול לפתילה.
בדרך עבודה נאמר, שכל מה שיכול האדם לקבל הארה, דהיינו הנאה, זה רק על ידי התנגדות לקבלה, ובניית כלי חדש, הנקרא אור חוזר. פעולות אלו ניתן לעשות ע”י כוח המסך.
לאחר מכן, ההארה מתקיימת ברצון לקבל, שהוא החלב. קבלה זו צריכה להיות רק בעל מנת להשפיע נ”ר לנותן. זאת אומרת אין האדם רשאי או יכול לקבל, רק כי מתחשק לו. רק כי הוא רוצה. הרצון של האדם הוא לא כוח מכריח לקבלה. אם ישנו רצון, ויש כוחות של השפעה אז ורק אז אפשר לקבל. אם כל השימוש ברצון נעשה כדי להשפיע נ”ר לבורא, אז יכולה להתקבל הארה, הנאה, המבטאת התלבשות אור בכלי.
מעתה על כל אדם לקבל על עצמו, שלא לעשות דברים, רק משום שהוא רוצה לקבל הנאה. על האדם לפעול רק מתוך רצון של השפעה או לזולתו או לקב”ה. לפעול את האמת, כי זו האמת.
צריך כל אחד להחליט בנפשו פנימה, מעתה איני יכול לתרץ לעצמי, שאני עושה פעולה, רק כי כייף לי לעשות את הפעולה, כי אני נהנה ממנה, שהרי החלב לא יכול לדלוק ללא הפתילה. גם אם אחשוב כך, סופי שאתבדה. שהרי חוק בעליונים מחייב גם את התחתונים.
נר הוא משל לנשמת האדם. נשמה בנויה מרצון ואור. כפי שהנר בנוי מרצון ואור. כדי שהנשמה תאיר, צריך הרצון שבנשמה להיות מורכב מחשק והיכולת לפעול חשק זה למען נותן המתנה, למען הבורא.
שאלה ב’
מה המושג “אל מול פני המנורה”? האם אנו יכולים לכוון את הארת המנורה והרי כיוון הקנים כלפי מעלה ?
עוד אומר לנו הכתוב, שלהארה צריך שיהיה כיוון. “אל מול פני המנורה” דהיינו, שלא די לאדם שיקבל הנאה, אלא על ההנאה להיות מכוונת. הכיוון תלוי כמובן בסיבת ההארה, דהיינו מה סיבת ההנאה.
קשה הדבר. אם אנו אומרים שמצווה גדולה להיות בשמחה, מה זה משנה ממה נהיה שמחים? למה לא די שנהיה שמחים ויותר מכך נקדיש שמחה זו לקב”ה, או לזולתנו, כפי שאמרנו קודם?
נושא זה מורכב הוא ומסובך. עליו צריך להקדיש זמן מיוחד, ונאמר כאן בקצרה את הדברים.
ההנאה היא תוצאה ,כמו כל רגש אחר, תוצאה של ניתוח פנימי בתוך האדם והסקת מסקנה להרגיש כך או אחרת ממצב נתון.
לרוב אין האדם יודע, או יכול להבחין, בדרך קבלת ההחלטה, המתקיימת במנגנון הפנימי, שמתרחש בתוכו.
להרגיש כך או להרגיש אחרת תלוי במספר רב של נתונים, הנמצאים באדם. חלקם בצד המודע שבו וחלקם בצד הלא מודע. הצד הלא מודע, נובע מכל מה שהאדם עבר הן בגלגולים קודמים, הם בדרך חינוכו והן בסביבה בה גדל.
כאשר כל הנתונים מגיעים למערכת המנתחת, הנמצאת בתוך האדם, יוצאת מסקנה להרגיש כך או אחרת. יוצא מכך, שכפי שאמרנו, ההנאה הינה תוצאה, תוצאה של כל הנתונים המצויים באדם.
ההנאה היא גם הסיבה. כאשר אדם מרגיש דבר מה, הרגשה זו הנה חוויה, המתקיימת באדם. חוויה זו נאגרת כנתון בתוך האדם. נתון זה בהתאם לגודלו ואכותו מהווה סיבה, בהיותו אחד מהנתונים, כדי “לייצר” רגש בתוך המנגנון הפנימי של האדם, היוצר רגשות.
כל החוויות שהאדם עובר בחייו, דהיינו אחרי ההתרגשויות שהיו לו, נשארות כרשימות ונאגרות בתת המודע הנפשי שלו. בכך מהוות הן סיבות, המקיימות את הרגש, שבא להתקבל כרגש חדש.
רואים אנו, שהרגש באדם מהווה סיבה ותוצאה בתוך מערכת מורכבת, כך שבעצם כל רגש יכול להשפיע על ידי היותו סיבה, גם על רגשות אחרים.
בהיות מנגנון קבלת ההחלטות הרגשיות נסתר מעיננו על פי רוב, אין אנו יכולים לדעת, איך ומתי ישפיע רגש כזה או אחר עלינו, כך שנרגיש כך או אחרת. הן לחיוב והן לשלילה.
נשאלת השאלה: כיצד האדם יכול לשלוט על המערכת הרגשית שלו?
האם צריכים אנו להיות נתונים ליד המקרה?
התשובה היא “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. אל הנר המרכזי מפרש רש”י. דהיינו, אל המטרה המרכזית.
האדם צריך לכוון את כל הנאותיו אל מטרה מרכזית אחת. אם כל הנאותיו תהיינה נובעות ומכוונות למטרה מרכזית אחת, ממילא לא תהיינה סתירות בתוך עולם הרגשות, בתוך המערכת המורכבת של עולם הרגש. לא יסתור רגש אחד את האחר.
בכך יכול להיות בטוח האדם, גם אם אינו יודע ואינו רואה את ההקשרים בין הרגשות. דהיינו, איזה סיבה מהווה כל רגש, ואיזה תוצאה. כל כוונתו צריכה להיות, לכוונו למטרה אחת. ממילא אם הכול מכוון למטרה אחת, לא תהיינה סתירות בין כל חלקי המערכת. כדוגמת גופו של אדם . אם הרגליים ירצו ללכת מערבה, הראש מזרחה, הידיים צפונה והלב דרומה מה יהיה על האדם? טוב לו לאדם שרגליו וידיו וכל שאר חלקי גופו יפעלו לאני המרכזי שבתוכו ולא כל אחד יפעל לעצמו.
היינו הך מבחינה נפשית. כל חלקי הנפש צריכים להיות מקושרים למטרה אחת. לרצון אחד. שאחרת האדם יתפרק מבחינה נפשית.
מה צריכה להיות מטרה זו? איך נדע מה המטרה?
זאת כותב הרב”ש במאמר משנת תשמ”ט “מול פני המנורה הוא ה’. כלומר שהבורא הוא העומד מול האדם. כמ”ש “שיויתי ה’ לנגדי תמיד”. דהיינו שמטרת כל פעולותי, רגשותי והנאותי צריכות להיות לה’. שאהיה בבחינת ישר קל, שכל הנאותי יהיו ישירות לה’.
בזאת בארנו מהו שכתוב אל מול פני המנורה, דהיינו אל ה’
איך יכול האדם לכוון את רגשותיו שיהיו לה’, זאת ענינו היות והרגש הינו סיבה ותוצאה, יכולים אנו לפעול על הרגש דרך הסיבות והתוצאות, המקיימות אותו. הסיבה והתוצאה של הרגש, הוא מילוי, או אי מלוי של רצון. היות וכך, יכולים אנו לעבוד על הרצון, שמצוי גם במישור השכלי של האדם, גם במישור התודעתי שלו. כאשר נכוון את הרצון על ידי הפתילה, נוכל בעצם לכוון את הרגש. על האדם מונחת חובת ההכנה לקראת התוצאה, דהיינו כוונת הכלי, תיקון הכלי, תיקון הרצון. הרגש ההארה יבוא מלמעלה.
אם כך נכוון, שלא ניתן לפעול ישירות על ההרגשה, אך אין זה פותר אותנו מהצורך המחייב לפעול על הרצון, על תיקון הרצון, שיהווה כלי מתאים לרגש אמיתי ונכון, כך שאל מול פני המנורה יאירו הנרות.
שאלה ג’
למה כתוב “בהעלותך”, שהרי היה לו לכתוב בהדליקך?
ההתכוונות לה’ נעשית ע”י תהליך, הנקרא זיווג דהכאה. ההכאה היא העלאת או”ח. הסרוב לקבל, זו הפתילה. לאחר ההכאה ניתן לקבל במלכות, ברצון, חלק מהאור באופן מדוד לפי הפתילה .
זאת שנאמר בהעלותך. דהיינו הכאת האור והחזרתו לעליון. זה מקנה אפשרות לכלים דהשפעה, שבתוכם ניתן לקבל הארה . בלעדיהם לא ניתן בשום אופן לקבל.
יוצא מכך, שהמילה בהעלותך באה לתאר את המושג של עלייה ברצון. כפי שכל מושג בענפים, צריך להתפרש על פי השורשים הרוחניים שלו, כן המילה עליה מתפרשת במושג השפעה. לא די לו לאדם להנות, להדליק את הרצון. על האדם להעלות את הרצון לקבל שבו לבחינת השפעה. הוא שכתוב להעלות את הנרות. הוא הפיכת צורת הרצון שהיא בעל מנת לקבל, לצורה שהיא בעל מנת להשפיע.
עתה מובן לנו לא רק כיוון הרצון, אלא גם העבודה, הנצרכת מעבר להיותנו נהנים, דהיינו מודלקים.
שמעתי סלנג שאומרים “זה מדליק אותי”. אל תגיד מעתה זה מדליק אותי, תאמר אם אפשר ונכון הדבר “זה מעלה אותי”.
שאלה ד’
למה אין במוחנו וגם במוחו של משה רבנו את היכולת להבין את מעשה המנורה?
עכשיו ברור, שבשכל לא ניתן להבין את כל ההקשרים בתוך המערכת הרגשית המורכבת שבאדם. שהרי השכל והרגש הם במישורים אחרים לגמרי. ויותר מכך, חוסר הבהירות של האדם מתבטא בכך, שפעולת שכלו של האדם היא לצורך גופו, לצורך הרצון לקבל שלו לעצמו. ע”כ לא ברור לו איך זה, שצריך לעבוד לא לעצמו. זה הרי מחוץ לטבעו המורגש של האדם. איך יבין זאת בשכלו? על כן חייב היה הבורא להראות למשה באצבע. זה מעשה המנורה.
גם רמז הבורא ברחמיו את הדרך, בה על האדם לבצע את המעבר לטבע חדש. באומרו מקשה זהב. מקשה מהמילה קשה. דהיינו שהאדם צריך להקשות לבו ומעשיו בבחינת זהב. שבחינת זהב, זה הב, זה תֵן, המתבטא ברצון לקבל. כפי שלמדנו, שאחד מתפקידי המסך הוא קשיות, דחיית האור והפיכת הכלים לכלים של או”ח.
סיכום:
בכך ענינו על שאלותינו בתחילה. ועוד רבים הדברים, הצריכים להאמר על כך ועל עניינים נוספים בפרשה, ומפאת קוצר היריעה וקוצר הזמן הבאנו את הדברים בקצרה.
כל אחד ישים לבו לעניין, וייקח את הדברים לידי מעשה. שאין המדרש עיקר אלא המעשה. שרק על ידי המעשה, האדם יכול להגיע לחיכוך אמיתי ופנימי בדברים המובאים. מי שינסה לקנות את החכמה רק בחלק השכלי שלו, מהר מאד תשעמם אותו ויראה את כל הדברים הנאמרים, כאילו דבר אחד הם, מבלי לשים לב לדקויות הרבות המובאות, שגם בתוך נפשו הֵמָה.
נקווה ונתפלל, שכולנו כל עם ישראל ובהמשך כל האנושות כולה נהיה מנורה אחת, כמקשה אחת, המעלה את נרותיה קודש לה’. אמן.
תרגיל: החלט מראש לשם מה אתה הולך להנות מההנאות של אותו יום?!. רשום בסוף כל יום, האם הרגשת שכיוונת למה שהחלטת לכוון? בהצלחה הסולם.
